עשרות בשנים ידע כל אזרח נאור לצטט את שם ספרו של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש". בעידן הנוכחי הולך ונצבר גם מספר השנים שבהן ניתן לקבוע כי "במזרח אין כל חדש". האירועים במזרח התיכון הם כגלגל חוזר, הכל כבר התרחש. נכון, כאשר הפלשתינים מנסים את כוחם בפעלולים, במהלכי דמה מדיניים כהכרזת בחירות בינואר 2010 והתפטרות אבו מאזן והקמת מדינתם בהצהרה חד-צדדית, ואפילו לטורקים יש עזות המצח לקוות כי ירושלים תיאות לראות בהם מתווך הוגן עם סוריה - אין לבנימין נתניהו ברירה אלא להדוף בלוף אחר בלוף. הם יכריזו על הקמת מדינתם במהלך חד-צדדי? גם ד"ר יוסי ביילין, שביקר אתמול ברמאללה, לא התאפק מלומר כי מדובר באיום סרק. הפלשתינים חרדים מן הרגע שבו מישהו בעולם ירים את הכפפה ויאמר להם ברוח "כאן רודוס - כאן קפוץ", כלומר - בבקשה, נראה אתכם. מהמוקטעה תצא הצהרה חלולה על הקמת מדינת-נייר, ישראל תגיב תוך צירוף לתחומה הריבוני 235 אלף מאזרחיה המתגוררים בגושי ההתיישבות. לא תצא מכך עסקה. לא ייוולד שלום. גם לא תקווה. שני הצדדים ייצאו מפסידים. הפלשתינים בעיקר. למנהיגי ישראל אין ברירה אלא לחזור על הדברים המייגעים-משעממים. לא מפני שחשוב להשמיעם, והרי הם ידועים היטב, אלא מפני שיינתן פירוש חשוב ובעל פוטנציאל הרה סכנות אם הם לא יחזרו על שגרת לשונם, על המנטרה המוכרת. צפיתי אמש בנתניהו ניצב על דוכן הנואמים באולם הדחוס במשתתפים הקבועים שמגיעים לפורום סבן כדי להיראות יותר מאשר על מנת להאזין, ומצאתי שהשתעמם; שנמאס לו לומר את המובן מאליו; ששום מנהיג אינו יכול לחדש מדי יום או שבוע את משנתו המדינית, אבל שאין לו ברירה. זה היה נאום של אין ברירה. שגרת הלשון היא חלק משירות החובה גם של ראשי מדינות. "מה שהיה הוא שיהיה", ורק "הזדקנו בשנה". עד לאירוע החובה הבא בעוד יום או שבוע.
