פסק הדין הוא מלאכת מחשבת שיפוטית ופיקודית. חברי ההרכב בחנו את חומרת העבירה מצד אחד, ומצד שני זקפו לזכותו של תמיר את מעלותיו כאדם מוסרי וערכי, כקצין וכמפקד אמיץ. בית הדין קבע כי המידתיות מחייבת להעניש את תמיר, אך לא להורידו בדרגה. יתרה מכך, חברי ההרכב קבעו כי בעתיד תמיר יוכל להיות מועמד לקידום. בהרכב השופטים ישבו מפקדים מהמעלה הראשונה - והם שבו והדגישו את חשיבות האיזון בין חומרת העבירה לבין העונש. למרבה הצער, את השיקולים שעשה בית הדין היו צריכים לעשות המפקדים של תמיר, ולא חברי ההרכב. אני מצפה ממפקד שיודע שפקודו כשל, שיקרא לו ויסביר במה כשל ויחליט על עונשו. לא ייתכן שבכל מקום שבו המפקדים לא מביעים עמדה ברורה ונחרצת בית הדין יחליף את מקומם. מפקדים לא יכולים להימלט מאחריות, גם כשהיא לא נעימה. למי שדואג שערך הדוגמה האישית ייפגע, המקרה של תמיר מוכיח שאין הדבר כך. אני חושב, והשופטים גם התייחסו לכך, שאדם שנענש יקפיד על עצמו כפל כפליים, ויקפיד יותר גם עם אנשיו. לתמיר יש יכולת מוסרית להתייצב מול פקודיו, להסתכל עליהם בעיניים ולהגיד - עשיתי, טעיתי ונענשתי, ובכך מסתכם ערך הדוגמה האישית. החלטת בית הדין מוכיחה כי איש אינו חסין. עם זאת השופטים הבהירו כי ביום מבחן יעמדו לזכותך כל זכויותיך כאדם וכמפקד. ההחלטה גם מצביעה על כך שכולנו בני אדם. אנחנו נופלים וקמים, מצליחים וכושלים. בעבר אמרו שיש שופטים בירושלים. היום אפשר לומר שיש שופטים גם בקריה. תא"ל זכאי היה מפקד אוגדת עזה ומח"ט גולני
