עשרות אלפים יתכנסו במוצאי השבת הקרובה לעצרת לציון 14 שנים להירצחו של יצחק רבין ז"ל. הם יגיעו לכיכר רבין לאחר טקסי הזיכרון בהר הרצל ולאחר ישיבת האבל המסורתית בכנסת. יוזכר, ובצדק, לקחו של הרצח: די לאלימות! ועוד לקח: שינוי במדיניות הממשלה מחוללים בקלפי, בהצבעה בכנסת, לא באמצעות אקדח. אבל ספק אם טקסי הזיכרון יחרגו מן השגרה הכואבת, העצובה, מאז הרצח. אין ספק כי העצרת בכיכר רבין, בניגוד לטקס בהר הרצל ולישיבת האבל בכנסת, נתקבעה כאירוע המרכזי. העצרת גם היתה לאירוע פוליטי מובהק כי זו כוונת מארגניה: להבליט את השוני הפוליטי בין חלקי העם, בין שמאל לימין, בין "אוסלו" לבין כל השאר. מדי פעם בפעם מבקשים מארגני העצרת להעניק לה אופי מעין ממלכתי, מאחד, באמצעות הזמנת אישים שלא נמנים עם מה שמכונה "מחנה השלום". אשתקד היתה זו ציפי לבני, פעם היה זה נתן שרנסקי, והשנה הוזמן לבימת הכיכר השר גדעון סער. נראה כי אמת המידה להזמנתם לנאום של אישים שאינם מ"מחנה השלום" היא תדמיתם הליברלית - כדי שתהיה מקובלת גם על הציבור שיתכנס בכיכר. אבל הזמנתו של סער, חבר בכיר בליכוד ובממשלת נתניהו, יכולה להתפרש לא רק כרצון להפגין אחדות לאומית אלא גם כמסר אישי, עקיף, לנתניהו עצמו: אתה אינך רצוי. כי כאשר יתייצב סער לשאת את דבריו ייתקלו עיניו בכרזות ענק של שלום עכשיו ומרצ. אבל אם מארגני העצרת, ובראשם בני משפחת רבין, מבקשים לאשש את מעמדה של העצרת כאירוע מיוחד ומאחד, אולי אפילו היסטורי, ראוי שיהרהרו בהצעה לא שגרתית זו אשר תיראה "מטורפת" בעיני רבים: מדוע שלא יוזמן ראש הממשלה? הצעה זו תעורר, אין ספק, רגשות עזים בקרב הזוכרים לנתניהו את עמידתו במרפסת בכיכר ציון בירושלים, כאשר בין הקהל שנאסף להפגין נגד מדיניותו של רבין בלטה הכרזה המתועבת של רבין במדי אס.אס. היום כבר ידוע כי כרזה זו נוצרה במתכוון כדי לעורר פרובוקציה על ידי אבישי רביב ושולחיו. זה עתה נתפרסמו גם מכתביה של לאה רבין לידיד אלמוני, שבהם הביעה את דעתה השלילית מאוד על נתניהו. חלפו שנים: אשתקד, לפני הבחירות לכנסת, התפייס הבן, יובל רבין, עם נתניהו. "אני לא מוכן לחיות רק את העבר אלא גם את ההווה והעתיד", אמר ולחץ את ידו של נתניהו. "הוא עדיין האיש מן המרפסת", הוסיף רבין הבן, "אני יכול להבין למה זה מרגיז, אבל לא נוכל לחיות רק את העבר". בתגובה, חטף הבן קיתונות של לעג מצד אלה שאינם מוכנים לסלוח לנתניהו. הם סרבני פיוס בין חלקי העם. אבל גם נתניהו התפייס. הוא מפויס עם דרכו המדינית של רבין: הרי גם הוא מצדד מעתה בעיקרון של "שתי מדינות". לפיכך, הזמנתו לשאת דברים בכיכר לא תיראה כה מופרכת. יש מי שאינו חש בשינוי? אדגיש: הרעיון של הזמנת נתניהו נכתב כאן (בנאיביות גמורה, יש להודות) על דעת הח"מ בלבד. זהו רעיון שיידחה, אין ספק, ובעיקר על ידי דליה רבין. הרי אין גם ספק כי אם יתממש רעיון (דמיוני) זה, יקדמו את נתניהו שריקות בוז. לעומת זאת, אם יופיע, אין ספק שקהל צעיר, חדש וגדול, שחש עד כה לא רצוי בעצרת זו עקב אופייה הפוליטי, יעשה את דרכו לכיכר רבין. ואולי זו דרך, וזה אמצעי, להסיט את מעמד העצרת ממסלול שגרת התוגה ולהעניק לה את המעמד האחר, המפייס. פיוס רצוי מאוד למדינה. לכן טוב יהיה אם המארגנים ישאלו לדעת העם - זה העם שיצחק רבין עמד בראש ממשלתו והיה שר הביטחון והרמטכ"ל שלו.
יום הזיכרון ליצחק רבין
יעקב אחימאיר
עיתונאי במשך כל ימי חייו, שדר רדיו וטלוויזיה בשידור הציבורי. שליח רשות השידור הראשון לוושינגטון ("בתחילת שנת 2020 פוטרתי מתאגיד השידור בלי שנמסר לי הנימוק לכך"). "משלב בטוריי זיכרונות ומסקנות מן העבר. מעולם הרהרתי בשינוי משלח ידי - עיתונות. וזאת אף שלא תמיד איכות העיתונות אצלנו ראויה וחפה מחסרונות".
