אני מודה שצפיתי פעמיים בראיון שהעניק יאיר לפיד לדנה ויס במוצ"ש, בערוץ 2, כי חששתי שבצפייה הראשונה החמצתי איזו אמירה שלו מתוך פיזור נפש. התקשיתי להאמין שהאיש הרהוט הזה החליט לא לומר דבר במהלכו של ראיון ארוך, עם אחת מן המראיינים המקצועיים ביותר בתקשורת שלנו.
לפיד הגיע, כנראה, למסקנה שהורדת הפרופיל התקשורתי שלו יכולה לסייע לו. את חברי הכנסת שמינה (לא רק בפעם הראשונה שבה התמודדה מפלגת יש עתיד לכנסת, וזכתה ב־19 מנדטים על לא דבר, אלא גם בפעם השנייה שעשתה זאת) הוא שומר קרוב לחזה, כשהוא מונע מהם כל פעילות העלולה להכתים אותם ואותו בהזדהות עם עמדה נחרצת כלשהי. הוא עצמו שייך לזרם "גם וגם", המקפיד על תגובות המתייחסות כמעט לכל נושא גם מצידו האחד וגם מצידו השני, תוך שמירת עצמו באו"ם, מעל לצורך לנקוט עמדה ולשלם את מחיר אי האהדה בקרב מי שהעמדה נוגדת את דעתם.
הוא הפך את הבריחה מקביעת עמדה כלשהי לאמנות. השיא היה אותה תמונה הזויה, שבה הוא עומד בשבדיה ומנצח על מקהלת עוברים ושבים, הקוראים, לבקשתו, קריאות אהדה לישראל. אפשר להניח שמכיוון שאין מדובר בשוטה, הוא מבין בדיוק כיצד הוא נראה וכיצד הוא נשמע, ואילו היה נותר איש תקשורת יכול היה לגחך את עצמו לדעת, אבל כנראה אמר לעצמו משהו כמו: זה מה שהחבר'ה רוצים? אני אתן להם את הקטע. המספרים בסקרים הוכיחו לו, לכאורה, כי צדק.
אבל כשכמעט אינך עושה כלום ועולה בסקרים, משום שאחרים עושים טעויות, קשה מאוד לדעת מתי ולמה תרד, ומתי, אם בכלל, תעלה שוב. עכשיו, כשהוא בירידה, הוא הגיע, כנראה, למסקנה שעליו לצאת מעידן הפרופיל הנמוך. אבל כשדיבר התברר שאין לו מה לומר.
כשנשאל יאיר לפיד על תוכניתו הפוליטית, אמר, ואינני מצטט: כולם רוצים דברים דומים. מה שחשוב באמת איננו ה"מה?" אלא ה"מי", והתכנית שלי היא אני. כן, יש לי גם אנשים מצוינים שבאו איתי.
הוא כבר לא כועס על החרדים שאינם מתגייסים לצבא, לא אכפת לו אם יקום גוש של מרכז־שמאל כל עוד יהיה ברור שהגוש הזה מוצב משמאלו, והוא לא יצטרף אליו. הוא אפילו לא שואל "איפה הכסף?" – אותה שאלה שהצדיקה, לכאורה, את כניסתו המטאורית לזירה הפוליטית. אולי הוא כבר יודע. אחרי הכל הוא כיהן כשר אוצר (בהצלחה צנועה). אולי הבין שזו שאלה שאפשר לשאול רק פעם אחת, כי דווקא יש לה תשובה, והיא זמינה לחפרנים שמוכנים לקרוא את ספר התקציב, וזו תשובה בלתי מרנינה בעליל.
לא. בניגוד לאחרים, הוא לא נכנס לפוליטיקה רק למען ה"רק לא נתניהו". אבל כששואלים אותו, "אז למה באת?" הוא מסביר שיש לו אובססיה לתפקיד ראש הממשלה, שהיחיד במערכת הפוליטית שיש לו אובססיה דומה הוא נתניהו, וכי לכן הוא יוכל להתמודד איתו. הבנתם?
גם אני. בדבר אחד השתכנעתי לחלוטין: החלטת לפיד לשתוק היתה הרבה יותר נבונה מהחלטתו לדבר.
כשכמעט אינך עושה כלום ועולה בסקרים, משום שאחרים עושים טעויות, קשה מאוד לדעת מתי ולמה תרד, ומתי, אם בכלל, תעלה שוביוסי ביילין
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו