הודעתו של ראש הבולשת האמריקנית על חידוש הבדיקה בענייניה של קלינטון, לצד בליץ החשיפות בוויקיליקס - הם מכה איומה לקמפיין של המועמדת הדמוקרטית. יש מי שרואה בבעיית האמינות הקשה שלה ובמפת האינטרסים המסועפת של משפחתה מכה אנושה לפוליטיקה האמריקנית בכללותה. גם על דונלד טראמפ נאמרו דברים דומים: אחת הקלישאות הנפוצות בעיתונות הליברלית בארה"ב - ובישראל - היא שסגנונו ודעותיו "זיהמו את הפוליטיקה האמריקנית". כעת ברור שזוהמה רובצת גם בצד השני, ושגם לפני טראמפ לא היתה המערכת הפוליטית צחורה וטהורה במיוחד.
יש להודות כי מדובר באחת ממערכות הבחירות הארסיות והנחותות שידעה אמריקה, אבל המחשבה שהרפש שמעלים הקמפיינים מכתים לדיראון את תרבותה הפוליטית של הדמוקרטיה המובילה בעולם - היא נאיבית ומופרכת. דווקא המציאות שקדמה לקמפיין, זו של זחיחות תקשורתית והערצה בלתי שפויה לנשיא המכהן ולממשלו - היא המחלה הממארת.
אין להכחיש כי זכייתו של אובאמה בבחירות היתה אירוע מכונן בהיסטוריה האמריקנית. הוא נכנס לבית הלבן כמשיח פוליטי, בשיאו של משבר כלכלי וחברתי, ובעיקר כסמל היסטורי. אבל ימי החסד שלו נמתחו הרבה מעבר למאה - ונמשכו לאורך שתי קדנציות. הוא היה למדינאי הראשון שעוטר בפרס נובל למפרע על נאומים נמלצים וכוונות טובות. בתקופת כהונתו התקבל בהערצה חסרת תקדים בתוכניות בידור טלוויזיוניות וזכה ליחס הגובל בסגידה מצד אליטות תרבותיות. אפילו באקדמיה, המקדשת את ההתרסה נגד ההגמוניה ואת הערעור התמידי על מוקדי הכוח - היו מי שנרתמו לביצור מעמדו של אובאמה כאייקון אמריקני שווה ערך ללינקולן ולקנדי. גם לתקשורת - בארה"ב ואף בישראל - היה חלק גדול בהבניית הפולחן: מטורי דעה חנפניים ועתירי קלישאות על ה"קידמה" ו"הצד הנכון של ההיסטוריה", דרך לינצ'ים תקשורתיים בקוראים תיגר על שיקול דעתו, ועד לסרטי טלוויזיה המציירים את דיוקנו של אובאמה כענק היסטורי בין בני תמותה.
יורשתו או יורשו של אובאמה ייאלצו לפתוח את כהונתם באקלים ציבורי ותקשורתי שונה לחלוטין. במקום הערצה - ביקורת, ובמקום סגידה - חשדנות. נכון הוא כי התיעוב העמוק לשני המועמדים עשוי להקשות עליהם לזכות בלגיטימציה הנחוצה להנהגה משמעותית. לאיש מהם לא יהיו מאה ימי חסד, והם יצטרכו להיאבק על אמון הציבור מיומם הראשון.
ואולם המציאות המחודשת הזו היא לא פחות מתוכנית הבראה למערכת היחסים החולנית ששררה עד עתה בין קובעי הדעה לנשיא המכהן. הציבור האמריקני שוב לא יוכל להתייחס ברצינות לעיתונאים המתבוננים בהערצה במושא הסיקור שלהם, ולא יוכל לשאת את מופעי הטלוויזיה של כוכבי הבידור המתרפסים לרגליו. עידן ההערצה לנשיא כאילו היה שחקן קולנוע או כוכב רוקנרול - הסתיים.
כשנבחר אובאמה ב־2008, היו שטענו כי דמותו הבדיונית של דיוויד פארקר, הסנאטור השחור שהיה לנשיא בסידרה "24", הכינה את דעת הקהל בארה"ב לבחירת נשיא שחור. נדמה כי בבחירות 2016 אלו הם פרנק וקלייר אנדרווד, מקביליהם הטלוויזיוניים של הקלינטונים מ"בית הקלפים", שמחנכים את הציבור האמריקני לתפיסה מפוכחת וריאליסטית של מנהיגיהם.
הכותב הוא מרצה לתדמיות ולמוניטין בחברה ובתקשורת באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו