מזיכרוני הקודח והמעומעם: בשנות ה־60 נכנסתי בדחילו ורחימו לחדרו של עורך "הארץ", גרשום שוקן, לשיחה על מאמר או שניים, שעסקו בחטיפת ילדי התימנים. שוקן תמה שבתחקירי הגעתי למסקנה כי אכן היתה חטיפה ברמה כלשהי. כתבותיי פורסמו, אבל למיטב זיכרוני נדחקו לעמודים פנימיים.
שנים רבות לאחר מכן, בעיצומה של הפרשייה הנושאת את שמו של עוזי משולם, הוא יצא פעם יחידה ממבצרו והגיע לאולפן הטלוויזיה של ערוץ 2. המשטרה יירטה את שיחת הטלפון בינו לבין העורכת אילנה שובל־שקד והתלבטה אם לעצור אותו בדרכו לראיון עימי, אבל חששה משפיכות דמים וויתרה. לימים נאמר לי כי משולם זכר לי חסד נעורים. מישהו העיד לטובתי באוזניו כי בשנות ה־60 לא לעגתי ב"הארץ" לטוענים כי אכן היתה תופעה כזאת.
זה היה סיפור עיתונאי מתעתע ומטלטל, שהריץ את המתעניינים לפרדס כץ וחדרה ונהריה ויישובים נוספים. משפחות שהתגוררו בדירות צפופות סיפרו על ילדים שנולדו בתימן או בארץ - שאליה הגיעו במבצע "מרבד הקסמים" בראשית שנות ה־50 - ונעלמו. היה חורף קשה והתימנים התגוררו במעברות, ותינוקות אושפזו בבתי חולים ולא חזרו. אבל "הביאס קורפוס"? היכן הגופה. לא כל ההורים הבינו במצוקתם בזמן אמת במה מדובר.
לא עלה בדעתי כי השלטון חטף ילדים מהוריהם. לא היתה מזימה מרכזית־ממלכתית מאורגנת כזאת. מי שחי אז זוכר כי עולי תימן ראו בדוד בן־גוריון את משיח בן־יוסף ויעקב אורלנד חיבר את שיר האהבה "אני זכריה בן עזרא/ ולחמי לחמא עניא./ וגר אני במעברה/ אצל הכביש לנתניה".
תלונתם לא היתה כוזבת. זוגות חשוכי ילדים, שלא יכלו להפוך להורים באימוץ חוקי, חברו לרופאים ולמנהלי מרפאות ולאחיות ולאחים, ובקנוניה מכוערת גנבו את הטף. בדרך כלל לא נשארו בארץ. הרי לא יעלה על הדעת כי בציבור היהודי שמנה כמיליון בלבד ניתן היה לצרף לפתע תימני שחום עור לעולים מאירופה.
במרוצת השנים אכן היו טפטופים שדיווחו על משפחות יהודיות (בלטה קנדה) שבהן לזוג הורים אשכנזים נולד תינוק תימני. הם קיבלו אותו ביוזמה פלילית פיראטית, ואולי גם שיכנעו את עצמם כי היטיבו עם הרך היילוד וגאלו אותו מחרפת רעב. הזמן גם עיבה את כדור האש וסחף־גרר אחריו עדויות אין קץ, והגיע בדמיון למימדים בלתי סבירים. עם זאת, אין מניעה לחקור. החוק אוסר על גנזך המדינה לפתוח את התיקים מטעמי צנעת הפרט, אבל נראה כי יש קונצנזוס שהגיע הזמן לפתור את הסוגיה המעיקה ושאינה מרפה, ולדעת אחת ולתמיד מה קרה באמת. צחי הנגבי קיבל על עצמו משימה מייגעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו