בחג השבועות יתמלאו בתי הכנסת ובתי המדרש בציבור מתפללים ולומדים. רבים, גם כאלה הנקראים חילונים, ישתדלו לקיים את המסורת ההולכת ומתחזקת של לימוד תורה במהלך הלילה. מחזה מרהיב זה הוא בניגוד גמור לתחזיות אקדמיות מלפני יותר מ־60 שנה. כך, למשל, פרופ' צבי אדר כתב בספר "הערכים החינוכיים של התנ"ך": "הדורות הקודמים לא דיברו על התנ"ך אבל חיו מתוכו, ואילו אנו, המדברים בו נכבדות כל הימים, נמצאים מחוץ לו ועל כן אף הוא מחוץ לנו".
בהמשך הספר מציע המחבר גישה חדשה, הומניסטית, שבה האדם הוא המרכז תוך דחיקה של האלוהים, להוראת התנ"ך והטמעתו בקרב העם בציון. הנימוק המרכזי: "שקיעתה של הדת המסורתית בעולם בכלל ובישראל בפרט… הביאה גם לשקיעת המטרה הדתית בהוראת התנ"ך".
דבריו אינם מופרכים כלל וכלל. תהליך החילון שעברה אירופה עמוק, ושהשפעתו ניכרת בכל סקר או מחקר, נתן את אותותיו גם בקרב חוקרי תנ"ך ולומדיו בארץ הקודש. מה קרה לתנ"ך מאז שנותיה הראשונות של המדינה? מה היתה תוצאת הניסיון הכואב לקיים כור היתוך של אנשים? האם גם התנ"ך נגרס יחדיו? בעוד שבתי המדרש רק החלו להפנים את עומקה של השואה על שליש העם היהודי על ישיבותיו ובתי מדרשיו, הצד האקדמי נטל את המושכות.
באצטלה מדעית קראו בתנ"ך "קריאות ביקורתיות", הישוו אותו לחוקי חמורבי ולעלילות גילגמש, פירקו אותו לגזרי תעודות, סיממו את נשמתו ברוח מדעית נאורה, כתבו מאמרים, נסעו לכנסים, ואולם יש האומרים שדווקא בשל כך, מחלקות התנ"ך באוניברסיטאות הלכו והתרוקנו.
ברם, דווקא אצל ה"נבערים", אלה אשר בעבורם התנ"ך הוא ספר קודש, המצב הפוך לחלוטין ממה שטוענים אנשי האקדמיה המודאגים וראשי ההוראה. לימוד התנ"ך הולך ופורח כמו אביב בשנה ברוכת גשמים. דרדקי ישראל לומדים בעל פה פסוקים ופרשיות, חידון התנ"ך אינו מערכון מצחיק, ומשבת לשבת קוראים וחוקרים את פרשיות השבוע. וזאת מדוע? מרגע שעתיד התנ"ך "הופקד" בידי האקדמיה, דינו נגזר: ה"מדעניזם" אשר הוכנס בכוח אל חקר התנ"ך מחק את נשמתו. מי שמוציא מהתנ"ך את נשמתו - האלוהים - מותיר ספר מבולבל, אלים, יצרי ובעיקר לא רלוונטי. חוקרי התנ"ך מן האקדמיה והסמינרים החילוניים החליטו שתחילה יש ללמד את "ביקורת המקרא" ורק אחר כך אולי נקרא כמה פרקי אהבה או צדק סוציאלי. הם לא קלטו שהתנ"ך איננו "טקסט מקראי". יש בו אלמנטים של ספר היסטוריה, אבל זה לא העיקר. ספר התנ"ך הוא תבנית היסוד של נשמת העם היהודי. התנ"ך והתלמוד, המשניות והמדרשים הם יצירת פאר שכל אומה היתה מתגאה בה.
לקראת חג השבועות, חג מתן תורה, נדמה שהתנ"ך לא מפחיד כפי שחושבים. ההכרה כי התנ"ך הוא יסוד גם בתמיכת האומות בקיומה של מדינה יהודית יחידה חודרת יותר ויותר. הממצאים הארכיאולוגיים הולכים ומתרבים לכיוון אימות אירועים שהיו בארץ בדורות קדומים. יותר ויותר אנשים לא מקבלים את הרצינות התהומית שעם ישראל אינו אלא שבט נוודים. פריחת התנ"ך כבר איננה בגדר מליצה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
