יצאו לתרבות רעה

פני האויב היום הם מוסלמים ששולחים את בניהם למות כדי למות; אין שום תרבות אחרת שבה גן העדן של האחד הוא הגיהינום של האחר • וגם: למה דחתה קרן הקולנוע פיילוט לסרט אקשן על חיל האוויר הישראלי?

גן עדן. חלום על גן עדן. נערים עדכניים, מחוברים, מעבירים מסרק בשערם לפני היציאה מהבית ויוצאים לעקור נשמות של אנשים שאינם מכירים בגלל חלום־מחלה על גן עדן. הם לא חושבים שבמותם יהפכו את העולם לטוב יותר, יגנו על בני המשפחה שלהם, ימנעו שפיכות דמים או יסייעו לעמם להגיע לעצמאות מדינית. הם לא חושבים על אחרים. הדרך לגן העדן הפרטי שהובטח להם גדושה איברים קטועים, יתומים, צרחות אימה, להב בתוך בשר, והם מדלגים בה רגע אחרי הסלפי לפייסבוק.

הרשעים של פעם רצו - לשיטתם המעוותת - עולם טוב יותר. הרשעים של היום רוצים עולם רע יותר.

אֵם עברייה השולחת את בנה אל שדה הקרב מאחלת לו בכל לב שלא יישפכו דמים, לא שלו ולא של אחרים. אפילו מקריבי בניהם למולך בעת העתיקה חשבו שבכך מובטח עתיד טוב יותר לשאר בני המשפחה. פני האויב היום הם הורים מוסלמים ששולחים את בניהם למות כדי למות, למות כדי להמית, למות כדי לפרק את העולם במסיבת זוועות של טבח וראשים כרותים. אין שום תרבות אחרת שבה גן העדן של האחד הוא הגיהינום של האחר. 

מכל אימת דאעש דווקא הסרטון שפורסם לפני שבועיים, נקי ומחריד, הקפיא את דמי: תיעוד של אב השולח את בנו הצעיר לפוצץ עצמו במכונית תופת. "הפיגועים הם מפתח לגן עדן", אמר האב הגאה לבנו ואיחל גם לאחיו ללכת בדרכו. ראיתי את הסרטון תוך כדי קריאה בספר "הפרדס" מאת לארי טרמבלה (הוצאת תמיר־סנדיק הנפלאים), המגולל את סיפורה של משפחה באחד מאזורי הקרבות, שעליה לבחור באחד מבניה לטובת פיגוע התאבדות חסר תוחלת. האב בוחר באחד הבנים, האם בוחרת בבן אחר. כך או כך, ההקרבה היא "מות קדושים", מעשה נעלה שעליו מקיימים משתה וחגיגה. זהו לא סיפור אגדה; זה השטן שלנו, הקרוב. אנחנו לא יודעים מה התרופה למחלה שכזאת. רק דבר אחד נשוב ונאמר לילדינו: כל טיפה מדמכם יקרה פי אלף מדמם של אויבינו. ובחרתם בחיים. 

 

•••

 

ובעניין אחר לחלוטין. בטח שהם יכעסו על מירי רגב. היא נכנסת לחדרים הכי סגורים, מתיישבת בכיסאות הכי שמורים, ואומרת: זה לא שלכם, זה לא רק שלכם. היא מחלקת את העוגה לחובבי האנדלוסית, להיכל תרבות באריאל, חרדים בבית שמש, יוצרים בפריפריה, מוסדות מחוץ לתל אביב. היא הראשונה שנוגעת במפא"י בלי כפפות. הם מבינים שהיא צודקת, שנגמרה החגיגה, שאפשר להוציא את הדגל מהישבן ולהתיישב כמו בני אדם לצד אנשים אחרים. ועל כך הצעקות. 

קחו למשל את ענף הקולנוע. בישראל קשה מאוד לעשות סרט ללא תמיכה ציבורית. בעשור האחרון הופקו בארץ 300 סרטים עלילתיים באורך מלא, רק שניים מתוכם ללא סיוע ממשלתי. מדינת ישראל מעניקה ליוצרים בענף הקולנוע כ־80 מיליון שקלים בשנה. מי מחליט איך לחלק את הכסף? שתי קרנות גדולות מחלקות תמיכות: קרן רבינוביץ, שמנוהלת על ידי גיורא עיני זה כ־20 שנה; וקרן הקולנוע הישראלי, שמנהלה הוותיק, כתריאל שחורי, מכהן בתפקידים שונים בתוך הקרן מאז 1979. 

ההחלטה אילו סרטים יאכלו מהיד הציבורית נתונה באופן בלעדי לקרנות, שרוב חבריהן הם קולנוענים בעצמם או "אישים המעורים בתרבות ואמנות". לא צריך פנקס אדום. די במבצע חבר מביא חבר. 

ענף הקולנוע בישראל מתנהל תחת שליטה של קבוצה מצומצמת, עצמאית כמעט לחלוטין, שמונחית לפי מה שהיא תופסת כשיקולים אמנותיים. לאחרונה ערכו בפורום "קהלת" מחקר משווה מול מדינות מערביות אחרות. אחת ממסקנותיו היא שכדי לשקף את המגוון בחברה הישראלית יש לשנות את מבחני התמיכה כך שיתגמלו יותר על הצלחה בקופות בישראל לעומת מחיאות הכפיים בחו"ל. המצב היום הוא שהקרנות מעודדות יוצרים ליצור סרטים שיתקבלו היטב בוונציה ובברלין, עם מעט התחשבות בטעם הישראלי ובהעדפותיו. הקהל הישראלי מספיק טוב כדי לממן; אי אפשר לסמוך עליו כשמדובר באמנות גבוהה שרק יחידי סגולה - או אנטי־ישראלים באירופה - מבינים. 

הסרט "קרב אוויר" של היוצר רועי הורנשטיין עוד יילמד ויסופר לנכדינו. הורנשטיין הוא במאי קולנוע שהפיק בעבר סרט עלילתי באורך מלא (בהשתתפות השחקנית והשחקנית גילה אלמגור). התסריט שהגיש בנובמבר 2014 לשתי קרנות הקולנוע הממשלתיות הגדולות, קרן הקולנוע וקרן רבינוביץ, עסק ב"מבצע מוקד" במלחמת ששת הימים. סיפור חיל האוויר הישראלי, שהשמיד בתוך יום אחד את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, מתואר דרך סיפורם האישי של שני טייסים עם בעיות אגו. אפשר לדמיין בקלות את הוליווד מפיקה סיפור כזה על חיל האוויר האמריקני. הורנשטיין הצליח לרתום לפרויקט את צה"ל והפיק פיילוט תלת־מימדי שצולם בתל־נוף כולל שימוש במטוסי קרב. 

במארס 2015 קיבל הורנשטיין תשובה שלילית מקרן הקולנוע הישראלי. הנימוקים מפורטים וכתובים שחור על גבי לבן לטובת הדורות שלא יאמינו. "התסריט חד וסוחף מצד אחד, כמו טייס קרב, ומנגד הוא מתנהג כמו הסטריאוטיפ של טייס קרב: טס קדימה, לא שואל שאלות מוסריות", כתב הלקטור אורי סיון. וזה ממשיך: "התסריט בוחר להימנע מלגעת בנושאים מורכבים כמו אימת המוות וההרס שהמלחמה גורמת (לשני הצדדים הנלחמים), והאבסורד שבעצם קיומה של מלחמה". 

הלקטורית רונה סגל פתחה בשבח לתסריט, "הכתוב במיומנות רבה, ובקי במושגים ובהווי. הוא זורם ומהודק. יש מנה גדושה של אקשן ויש דמויות מפותחות שיש להן מניע ברור וקונפליקט ברור" - אבל הביעה רתיעה מכך ש"התסריט מעריץ את גיבוריו" ו"מנציח מדי את מיתוס הטייס". אורי סיון חתם את התרשמותו בכך ש"התסריט מכיל מינון נמוך של המימד האנטי־מלחמתי, והשאלה ביחס לחיוניותה או דרכים להימנע ממנה כמעט אינם נדונים".

אתם מבינים? רמתו המקצועית של התסריט לא הונחה תחת ספק. הוא נדחה מסיבות פוליטיות. מלחמה שנכפתה עלינו היא "אבסורד". טייסים עזי רוח הם תעמולה שמנציחה מיתוס. וכשעשרה צבאות ערב מנסים למחוץ את המדינה הצעירה וכמה טייסות רזות מצליחות לגבור עליהם - סיפור שכדאי שנכיר - עדיף לשאול "שאלות מוסריות" על ההרס שהמלחמה גורמת "לשני הצדדים הנלחמים". אבוי למדינה שזו קרן הקולנוע שלה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו