איצטדיון טדי הפך אתמול (מוצ"ש) למובלעת ירושלמית מחוץ לחומות. תמיד קראתם שאסור לערבב כדורגל ופוליטיקה, אבל יש זמנים בהם השעטנז הזה קורה גם בלי שאף אחד ירצה. כמות כזו של שוטרים ומאבטחים רואים במשחקים נפיצים במיוחד. אבל כשישראל מלחמה הופכת מקריאת עידוד מאוסה ביציעים למציאות שמחוץ לטדי, כנראה שעדיף ככה.
ברכבת שעזבה את ת"א בדיוק כשהשבת יצאה היו בעיקר גברים בממוצע גיל שעובר את ה-20. מעט ילדים ואף פחות מזה נשים עשו את הדרך לבירה. לא כדי להזדהות עם מחנה פוליטי, לא בשביל תפילה בכותל ולא בשביל בייגלה עם זעתר בשער שכם. בזמנים טרופים כל מה שצריך זה קצת לחם ושעשועים, מעט אסקפיזם שיעביר לכמה שעות את שירים ופיגועים ויחזיר את שירים ושערים למרכז העניינים.
למרות שרבע שעה לפני השריקה נראה היה שההמונים נשארו בבית, טדי דווקא היה כמעט מלא. האווירה נשארה עייפה ולמעט כמה רגעי התעוררות באמת שהיה אפשר לתפוס שינה טובה ביציע. העיקר שלשריקות הבוז אחרי שער היתרון של הקפריסאים כולם הצטרפו.
בדקה ה-58, בזמן שבדרום מערכת צבע אדום צעקה, בטדי תפסו את הראש מסיבות הרבה פחות קריטיות. כמה דקות אחר כך הגיע האיתות מזניצה שדיווח על השער הבוסני ואצל גוטמן בראש הקריאות אל אל ישראל כבר נשמעו קצת כמו אל אל הפועל. לך לך אל מכורתך האדומה ותן לנו מאמן נבחרת שיאמן כדורגל ולא יסכם סיכומים לפני סוף קמפיין. קח רכבת, קח אווירון, רק שחרר אותנו מהקיבעונות שלך.
כשניר ביטון שיחרר טיל בזוקה מהרגל, הדציבלים בטדי כבר נשמעו כמו בפנטזיות. ארבע דקות לאחר מכן הסתבר שאכן היתה זו פנטזיה. ישראל חוזרת למציאות, לא רק בספורט, בהכל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו