אחד היתרונות של לונדון כמארחת המשחקים האולימפיים הוא אוכלוסיית המהגרים הגדולה שבה, המבטיחה תמיכה גדולה בנבחרות רבות המשתתפות בתחרויות, ולא רק בספורטאים הלובשים את המדים הבריטיים, גם אם המהגרים אינם תמיד ביחסים טובים עם מדינת האם. ראיתי אוהדות איראניות חילוניות לגמרי בפרצופים צבועים, בג'ינס ובטי-שירט מעודדות מרים משקולות איראני בשם קיאנוש רוסטאמי, שזכה במדליית הארד (המשקולן, אגב, התייחס אלי בצורה מקצועית ובכבוד על אף היותי עיתונאי מישראל). אמנם ברור לחלוטין מדוע הן רוצות לחיות בלונדון ולא באיראן, אבל כשהשופט שורק, חוזרות הנאמנויות הבסיסיות. למחרת בבוקר ברחובות מזרח לונדון, אפשר היה לראות את דגלי ג'מייקה מתנוססים מהחלונות. ילדות של מהגרים שזרו את דגלי ג'מייקה בצמותיהן. מעטים המקרים שאתה יכול לחוש גאווה בידיים. מטח הזהב המסורתי של ג'מייקה עומד להגיע עם תחילת המירוצים הקצרים. עם 2.9 מיליון תושבים וצפי לכ-15-10 מדליות הריצות הן הפרצוף של ג'מייקה בעולם. הן הפרסומות שבהן משתתף יוסיין בולט, הכוכב הגדול ביותר של האי. רצים ורצות יפהפיים אוספים את מדליות הזהב, וחוגגים בריקוד עם דגלי בוב מארלי ביציעים. ארץ יפה ומאושרת, שחיה את הריצה ואת הרגאיי. המציאות? ב-2005 היתה ג'מייקה במקום הראשון בעולם ברציחות לנפש. מאז 2010 חל שיפור מסוים. והצד האחר? אני ממתין כרגע לגמר הבדמינטון ולא מרחם על לי צ'ונג ווי המאלזי. המתח בקהל עצום. מדינתו היא המדינה הגדולה בעולם (30 מיליון תושבים) שאין לה מדליית זהב אולימפית, אך דווקא בנקודת הייחוס שלה - מדינות מוסלמיות ודרום מזרח אסיה - מצבה טוב מאוד יחסית. כמה אירוני היה לראות בסוף השבוע את ראש הממשלה הבריטי, דיוויד קמרון, חוגג את הניצחונות הבריטיים האדירים באתלטיקה קלה, לאחר שבפברואר 2011 הכריז שהרב-תרבותיות נכשלה. ג'סיקה אניס היא בת לאב ג'מייקני, מו פארה בכלל נולד במוגדישו. פרצופיהם מתנוססים היום בצד היוניון-ג'ק בשער כל עיתון. בניגוד למה שאנשים חושבים (ואפילו קראתי זאת לא פעם במדור זה), רב-תרבותיות במדינת ענק לעולם אינה "נכשלת" או "מצליחה". היא תהליך שיש בו עליות ומורדות. וכפי שמהומות או פיגועים של קיצונים הם נקודת שפל, האולימפיאדה הזאת היא נקודת שיא. המהגרים אינם רק אלו שמביאים את המדליות. התיירים והאורחים בלונדון רואים מי מארגן את המשחקים בפועל - בכוח המתנדבים הגדול למהגרים יש שיעורים גבוהים במיוחד. טורבנים, כיסוי ראש מוסלמי או שיער אסוף בראסטות לא יגרמו לאיש לסובב את הראש. ועבודה התנדבותית היא סממן חזק שבחזקים לסולידריות עם החברה הכללית. עיתונאים צרפתים ואמריקנים הנמצאים בכפר האולימפי אמרו לי שמזרח לונדון הוא חלום של הרמוניה בין-גזעית לעומת מה שקורה בארצותיהם. נדמה לי שהסטטיסטיקות תומכות בתחושה שלהם. אבל המשחקים האולימפיים נותנים תחושה של גן עדן בין-גזעי ממש.
