סופיות הדיון היא עקרון יסוד במשפט, ולפיו משניתן פסק דין סופי, אין אחריו ולא כלום. בכך שם המשפט קץ לערעורים אינסופיים ולחוסר הוודאות שבעקבותיהם. עם זאת, כמו לכל כלל גם לזה יש יוצאים מן הכלל, ובתחומי משפט שונים. למרות נדירות השימוש בהם, אפשר ואף ראוי ונכון להפעיל את החריגים לכלל סופיות הדיון בייחוד במקרים שבהם מידת הצדק דורשת זאת. כך, למשל, בהליך החריג ויוצא הדופן של "משפט חוזר" בהליך פלילי, כאשר לאחר חיתום הדין מתגלית ראיה חדשה שעשויה להטות את הכף לטובת נאשם שהורשע בדינו ולהקלה בעונשו, עד כדי זיכוי. כך גם במקרים של פסיקת מזונות, כאשר חל שינוי ממשי בנסיבות שמצדיק את השינוי בשיעור המזונות שעל אדם לשלם לבן זוגו. אם כך בבית משפט רגיל, בבית המשפט הגבוה לצדק על אחת כמה וכמה. כפי ששמו מעיד עליו, הליך הדיון בבג"ץ אינו מונחה רק על ידי שיקולים של דין אלא במידה רבה ניזון ומזין עצמו גם מ"דיני היושר" ומשיקולים של צדק. יש מקרים חריגים שבהם מידת הצדק תובעת חריגה גם מעקרון סופיות הדיון. אם אכן נכונות הידיעות החדשות בדבר רכישת הקרקע שעליה עומדים בתי מגרון, כולם או מקצתם, כדת וכדין, מרצון המוכרים ובכסף מלא - יש לשקול מחדש את התליית פסק הדין המורה על פינוים. בעקבות הנסיבות החדשות אפשר ויש מקום לפעול בדרך חריגה ולפתוח מחדש את הדיון בבג"ץ על מנת למצוא תוצאה שתהיה צודקת יותר, בייחוד כאשר דרי הבתים רכשו אותם בכסף מלא ובתום לב. מקרים קשים מולידים החלטות קשות. פסק דינו החשוב של בג"ץ בעניין מגרון מדגיש פעם נוספת את העיקרון הגדול שלפיו המטרה, חשובה ככל שתהיה, אינה מקדשת את האמצעים וודאי שאינה מתירה פגיעה בזכויות הקניין של היחיד. המסר, יש לקוות, נקלט זה כבר. דווקא משום כך יש לשקול לאור הנסיבות החדשות, ובהנחה שכשרותן המשפטית תוכח מעל לכל ספק, את הותרת הבתים שהאדמה שעליה הם עומדים נרכשה כעת בכסף מלא, ואת מניעת פינוי תושביהם וסילוקם מבתיהם. מדיניות כזו עולה בקנה אחד גם עם "ערכיה של מדינה דמוקרטית", של צדק ומשפט, וגם עם "ערכיה של מדינה יהודית" המכירים בעיקרון הגדול של "תקנת השבים", המאפשר למי שחטא וגזל קרקע מחברו להימנע מהריסת הבית שבנה עליה, ובמקום זאת לפצותו בתמורה כספית נאותה.
