משהו רע עובר על אבו מאזן. סמל המתינות הפלשתינית נסע עד לקרן זווית של המזרח התיכון כדי לפגוש ברוצחת הילד אמנה מונא. זה כאילו הרוצח עמי פופר היה משתחרר וגולה לארץ זרה, ובנימין נתניהו טס אחריו ללחוץ את ידו. לא יעלה על הדעת, ואילו חלילה אירע, היו קיתונות של זעם ניתכים עליו. אך אצל הפלשתינים הכל כשר. העיתוי אינו מקרי. אבו מאזן לא היה מעיף מבט לעברה בימים שבהם היה נכנס ויוצא במעונו של ראש הממשלה בירושלים. אך עתה הוא עובד על הניסוחים האחרונים של מסמך אשר ירחיב את מוטות כנפיו של אש"ף לסוכך גם על חמאס. כאשר הוא בדרך לאיחוד עם הארגון, שמסרב לאמץ אפילו את הסכם אוסלו ולתמוך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים - חיוך לעבר רוצחת יהודים הוא מהלך פוליטי מתוכנן. בפועל קיימות שתי אפשרויות. האחת היא שהפסימיות תתבדה, שהשפעת הפלשתינים בגדה המערבית על אחיהם בעזה תגבר ושחמאס יידחק לטובת שלום עם פשרה. אפילו אם תסריט זה יראה אור - מימושו הוא עניין לשנים רבות. חמאס במסגרת אש"ף הוא תואנה טובה למנוע הסדר מדיני. תואנה אפילו למיעוט הישראלים שאינם מעוניינים בהסדר. בתנאים אלה העשור הקרוב לא יידע משא ומתן של ממש, אם בכלל. האפשרות הסבירה יותר היא שעורמת חמאס תגבר על אבו מאזן. היא תסכל את רוב צעדיו המבקשים להתקדם לקראת משא ומתן עם ישראל, או אפילו רק להעמיד פנים כי יש לו עניין בכך. חמאס ימנע את הבחירות בגדה ובעזה בתירוצים שונים ומורכבים. אחד מהם צץ כבר אתמול - שהוא לא יכבד החלטה להתמודד עם אבו מאזן בבחירות אם לא יוצבו קלפיות גם בתחומי ישראל הריבונית במזרח ירושלים. רק אבו מאזן יודע אם הוא פותח את דלתות ארגונו בפני חמאס מפני שלקה בתסמונת היוהרה ומאמין כי בכוחו לסובב את ידו של חאלד משעל; ואולי השלים עם ההערכה כי חמאס ממילא ישתלט על הנהגת העם הפלשתיני, וההידברות עימו נועדה רק להאט את המהלך; ואפילו אם הוא רק מתכוון לתכסיס שיאותת לישראל כי היא מחמיצה את חלון ההזדמנויות למשא ומתן - מן הצעד הזה ייוולד מהלך אסטרטגי, שיטיל את שני העמים לסיבוב נוסף של מלחמה עקובה מדם, ואולי לא רק אחד. ישראל מנסה להניאו מן הצעד השגוי, אבל הוא אינו מאמין בתום כוונותיה. בכל זאת ראוי להעמידו על המשמעות האמיתית של המהלך. כיצד כותבים בערבית "סוף מעשה במחשבה תחילה"-
