הכרעת בג"ץ בעניינו של יורם קניוק מציגה, לכאורה, עמדה מהפכנית, שלפיה הלאומיות היהודית אינה מותנית בדת. ברם, תפיסה זו פשטנית. בג"ץ, כמו כל גוף חברתי או מדיני, יכול לעסוק בשאלות של זיהוי אבל לא בשאלות של זהות. המונח "זיהוי" מציין את האופן שבו מתייחסים אנשים, מוסדות וחברות לבני אדם. תכלית הזיהוי היא ניהול, פיקוח ומשטור. כשאנו מזהים את זולתנו כחרדי או כחילוני, איננו אומרים בהכרח משהו עליו, שהרי ייתכן כי תפיסתנו שגויה. אבל הזיהוי מאפשר לארגן את החברה הישראלית בהתאם לצרכינו: לדחות או לקרב את החילוני או החרדי. להכרעת בג"ץ יש השלכות בתחום המשפטי-ביורוקרטי. הכרעה זו הוגנת ועולה בקנה אחד עם זכותו של אדם לחירות. עקרון חופש הדת משמעו גם חופש מדת. אסור למדינה הליברלית לכפות דת כלשהי על אזרחיה. הם בני חורין לבחור בדת, או שלא לבחור בה. מנגד, לגוף שלטוני אסור להשתמש בכלי המשפטי המאפשר זיהוי ורישום במרשם האוכלוסין כדי לקבוע מסמרות בשאלות של זהות ושל שיוך לאומי. זהות ושיוך לאומי, בניגוד לזיהוי, הם סיפור חיים של בני אדם עצמם, המשתרע מלידה ועד מוות. זהות יהודית היא עניינו של האדם עצמו. היא לא נקבעת על ידי אופני זיהוי חיצוני. ואולם, זהות אינה מעשה יצירה עצמי הפותח בנקודת האפס: היהודי לא בא מן הים. שהרי אדם הרוצה להיות יהודי מבקש להשתייך לזהות תרבותית-חברתית קיימת. זהות האדם מתוחה בין העתיד הפתוח לבין העבר. האדם אינו רק מה שהוא יכול להיות אלא מה שהוא כבר. אנו נולדים לתוך תרבות, מסורת, שפה, זיכרונות, מיתוסים ופרקטיקות. במהלך חיינו אנו מנהלים דיאלוג בין העבר שבחיינו לבין האופק הפתוח. להיות יהודי משמעו לקיים את הזיקה המורכבת שבין העבר היהודי לבין ההווה והעתיד. האם אפשר לקיים זיקה מורכבת אל העבר היהודי תוך כדי שלילת ההשתייכות לדת היהודית? לכאורה, התשובה שלילית, שהרי הדת בלתי נפרדת מהלאום היהודי. טענה שגורה זו בטעות יסודה: תופעות תרבותיות כלאום אינן משקפות מהות חוץ-היסטורית, מטאפיזית, קבועה ומוחלטת. תופעות תרבותיות הן דינמיות, משום שבני אדם הם יצורים משתנים; כל חברה וכל תרבות עוברות שינויים ותמורות. אין להן מהות קבועה. העם היהודי עבר תמורות רבות. בעת החדשה חלק ניכר מהעם היהודי פסק מקיום אורח חיים דתי, אבל לא פסק מזיקתו היהודית. התנועה הציונית גילמה את השיבה ליהדות אבל לא את השיבה לדת. הזיקה היהודית התפרשה עתה במונחים תרבותיים ולא במונחים דתיים. היא נתפסה כיצירת האומה ולא כדבר האל. יהדותם של יהודים חילונים-ציונים לא היתה מותנית בדת היהודית, ויהדותם לא התעמעמה בשל כך. אין צורך או ערך להסכמה על "מהות" אחת של הלאום והזהות היהודית. שכן הקיום היהודי לא תלוי בהסכמה כלשהי אלא בנכונותם של יהודים להיות חלק מהסיפור היהודי, בשלל גילוייו, ולאמצו כרכיב משמעותי בחייהם. החלטת בג"ץ שיחררה צל מאיים. עתה יכולים יהודים לשוב ולקיים יחס חופשי אל מורשתם, אל זהותם, בלי שהם מאוימים תדיר על ידי מנגנוני שליטה ופיקוח. מנקודת מבט דתית, ההחלטה מאפשרת את שחרורה של הדת היהודית מכבלי השליטה והפיקוח של מנגנונים פוליטיים, ממשלתיים או רבניים. עתה יכולים יהודים לגשת אל הדת היהודית ולבחון את יחסם אליה באופן חופשי מתוך יחס של כבוד. אכן, לפי ההלכה אדם יזוהה כיהודי גם אם המיר דתו, שכן "אף על פי שחטא ישראל הוא". לפיכך יכול יהודי להצהיר שאין הוא יהודי או שאין לו עניין בדת ישראל, ועדיין ההלכה תראה בו יהודי. החלטת בג"ץ מתלכדת, אפוא, עם ההלכה ומאפשרת שיח חופשי יותר בשאלות הזהות היהודית. הלוואי שנדע לנצל זאת. הכותב הוא פרופסור, ראש התוכנית ללימודי פרשנות ותרבות ומרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן, ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים
