מעבר לפנייה אורבת המפלצת

אם לומר את האמת, ככל שנוקפים הימים וספטמבר מתקרב, ואיתו גם ההתגרויות החדשות של ממשלת ישראל בדמות בנייה חדשה ומאסיבית מעבר לקו הירוק, אני חוששת שחגיגת הפיוס והלכידות בתוך העם היושב בציון היא לא יותר ממחול אחרון ופרידה.

כמו זוג שרק לאחר שהחליט על גירושין מסוגל לבלות עוד כמה לילות מלאי תשוקה לזכר הימים הטובים, או מתוך הפחד מהבדידות, כך גם חלקי העם השונים. לא היה מופע אחדות כביר כזה של פריפריה ומרכז, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים.

מעמד הביניים והשכבות החלשות מחוללים יחד לקצב הקריאות הסוחפות "העם דורש צדק חברתי", ולי מתהפכת הבטן מרוב פחד. לא משום שוועדת טרכטנברג או הוועדה האלטרנטיבית לא יביאו פתרונות צודקים ליוקר המחיה, לפערים הכלכליים, לריכוזיות ההון, למצוקת הדיור ולסוגיות אי-השוויון המגדרי - אלא כיוון שמעבר לפינה אורבת המפלצת שמשסעת את החברה הישראלית ולצערי, לא תרפה עד שתוכרע. האופוריה מדאיגה אותי.

מה מסתירה הלכידות הנהדרת הזאת? אילו חלקים היא משתיקה? היום בו ייקבע גבול המדינה קרב ובא. עתיד הכיבוש הישראלי ואיתו עתיד המדינה כולה - גם הם מתקרבים לשלב הכרעה.

על הפרק רק ארבע חלופות: מדינת אפרטהייד יהודית אחת, שתי מדינות לשני העמים, מדינת כל אזרחיה, מדינה פלשתינית אחת. עם שתי החלופות האמצעיות אפשר לחיות ולחיות טוב, עם שתי הקיצוניות אי אפשר לחיות בכלל.

לעומת האופציות הללו, צדק חברתי בצד אחד של הקו הירוק זה כמעט מותרות. השאגה החברתית הבוקעת מכל עבר עוררה גם את אלו שאפילו הקשות במלחמות לא הצליחו לעורר, ויצרה תודעה פוליטית גם בקרב אלו שפוליטיקה הגעילה אותם.

כולנו יצורים חברתיים וכולנו נשים פוליטיות. אבל דווקא משום שהצעקה הזו נכונה ומדברת לכולם כל כך, מפתה להתרפק עליה. ניחוחות נוסטלגיים מדומיינים וגעגועים פיקטיביים לישראל הישנה והטובה ממלאים את האוויר החם. וההתרפקות הזאת, ההתענגות על מי שאנחנו, ההנאה שאנחנו שואבים סוף סוף מההתבוננות שלנו במראה הם סם מסוכן. אופיום להמונים.

פן יפה ומלא תקווה נגלה לנו. אמת חדשה על עצמנו נחשפה במלוא הדרה. אבל עתידנו הממשי בסכנה. ממש כך. לא נוכל לעשות צדק עם עצמנו מבלי לפתור את העוול המשווע שאותו אנו גורמים למיליוני חסרי זכויות, חסרי הגדרה עצמית, חסרי מדינה שממנה אינם יכולים לתבוע ובצדק - צדק חברתי, משום שלהם אין עדיין מנגנון מדינתי עצמאי.

1,600 יחידות דיור המיועדות לחרדים ברמת שלמה שבצפון ירושלים, 624 יחידות בפסגת זאב ו-930 יחידות דיור בפרויקט הר חומה ג'. החלטות ממשלה כאלה בעיתוי כזה הן התגרות אלימה המזמינה אלימות, והן מתאפשרות למרות ואולי דווקא בחסות המחאה החברתית. והנורא מכל הוא שאלימות כזו תשרת את הממשלה הזו, אויבת הצדק החברתי. זיכרו את החלופות - ייתכן שלא יהיה על מי ובשביל מי להחיל את הפתרונות הראויים והצודקים. לא יהיה שוויון ולא יהיו פערים, פשוט כי לא נהיה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו