פליטי קולמוס

1 בחג הסוכות, שעה שיוצאים מדירת הקבע ונכנסים לדירת ארעי לשבוע ימים, ראוי לזכור את אלה מבינינו שדירת הקבע שלהם הפכה דירת ארעי. לא רק לשבוע, אלא מזה מספר שנים שסביבת מגוריהם הופקעה בידי זרים שפלשו אליה אחרי שנכנסו באופן בלתי חוקי לארצנו. פסיקת בג"ץ לאחרונה בדבר ביטול חוק המסתננים ומתקן חולות, הוציאה קולות התרוממות רוח מצד הארגונים החוץ ממשלתיים המכונים "ארגוני זכויות אדם", שמשמעותם זכויות לכל חוץ מליהודים לשמור על מדינתם האחת. הארגונים הללו העלו על ראש שמחתם את רווחת מהגרי העבודה האפריקנים, והזניחו את עניי עירם, תושבי שכונות דרום ת"א ושכונות חלשות בערים אחרות. 

לאחר פעולות אפקטיביות של הממשלה הקודמת וזו הנוכחית בבניית גדר הגבול הדרומי ובחקיקה מרתיעה מפני מהגרי העבודה, הגיע קולם של ארגוני השמאל לפתחו של בג"ץ, שלא התאפק והתערב שוב בהחלטת הריבון: ביטול חוק שחוקק בית הנבחרים שלנו. 

בדעת המיעוט, הביא נשיא העליון, השופט אשר גרוניס, את השופט יצחק זמיר מ־1996 כתמרור אזהרה: "חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם, ולכן החוק הוא ההולך לפני המחנה, ובו גם בית המשפט. וכי יש צורך לחזור על אמת נדושה זאת?... אכן, כיום הלכה היא שחוקי היסוד הקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה... אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו". השופט גרוניס הדגיש את מידת הזהירות המוטלת על ביהמ"ש שלא להמיר את שיקול דעתו בזה של המחוקק, שלא יציב עצמו בנעלי המחוקק, לקבוע הלכה למעשה במקום המחוקק. 

קראתי את פסק הדין המפולפל, כולל דעות שאר השופטים. התחושה היא שבית המשפט הלך צעד אחד יותר מדי והנשיא גרוניס רמז לזה. פרופ' מני מאוטנר הראה בספרו על משפט ותרבות, כיצד מאז המהפך הפוליטי בסוף שנות השבעים, העביר השמאל ההגמוני את זירת ההכרעה הדמוקרטית, מהכנסת אל בית המשפט. ההערכה היתה ששם יש לו רוב ברור. דובר על כך רבות. עושה רושם שדווקא פסק הדין הזה, הבולט בניכורו על רקע המציאות המקומית הקשה, יפעל כבומרנג נגד התנהלותו של בית המשפט העליון כמי שמחליף את הריבון ונבחריו. יש מצב שהזעם הציבורי יתורגם לאומץ של חברי הכנסת לחזק את משילות הכנסת מול התערבותו הלא צודקת של בג"ץ. 

2 קשה להישאר אדיש לדברים כמו אלה שכתב השופט עוזי פוגלמן בדעת הרוב לטובת המסתננים: "הזכות לחירות אישית היא מאושיות המשטר הדמוקרטי... 'הפגיעה בחירות האישית, כמו פגיעת אבן במים, יוצרת מעגל מתרחב של פגיעה בזכויות יסוד נוספות: לא רק בחופש התנועה, אלא גם בחופש הביטוי, בצנעת הפרט, בזכות הקניין ובזכויות נוספות'". 

אלה בדיוק הטיעונים לטובת תושבי דרום ת"א! המסתננים פגעו בזכויות היסוד שלהם: אין חופש תנועה, צנעת הפרט נרמסה כמו גם זכות הקניין. אפילו חופש הביטוי שלהם נפגע בשל פעילות הארגונים הלא ממשלתיים לטובת הפולשים והאשמת בני השכונות ב"גזענות", "הסתה" ושאר ירקות אורווליאניים. 

מרגעי השיא בפסק הדין של השופט פוגל: "חובת ההתייצבות (במתקן חולות) מונעת מן המסתנן אפשרות לפתח את אישיותו. בכך נפגעת זכותו לכבוד... כיצד יכיר השוהה בן או בת זוג? אילו תחביבים יוכל לאמץ לעצמו? מתי יזדמן לו לפגוש בחבריו שטרם קיבלו הוראת שהייה? האם יוכל לנסות לרכוש השכלה ודעת במקום שיבחר?" 

3 שפי פז, תושבת שכונת שפירא, אמרה דברים נכוחים בדיון בוועדת הכנסת. חשוב לתת להם קול: "אני אדם ללא זכויות אזרח, ללא זכויות אדם ובעיקר 'מוסת'. הם נורא אוהבים להשתמש בזה: אנחנו כל הזמן 'מוסתים'; אין לנו שכל, אין לנו דעה עצמאית, אנחנו לא מסוגלים לחשוב, כי מה, כי אנחנו תושבי שכונות? אז אני רוצה להגיד לכם משהו: הייתי חברת מרצ כמעט 40 שנה. שילמתי מסים, האמנתי באידיאולוגיה. היום אני לא אתקרב אליכם. משום שאתם צבועים בצורה מדהימה. אתם מדברים על זכויות אדם ועל זכויות תושבי הדרום, אבל כשכתבתי פעמיים תגובות בדף של (ח"כ מטעם מרצ) מיכל רוזין, מישהו חסם אותי. ואני לא מקללת. אני מדברת יפה. את מיכל רוזין ראיתי בדרום ת"א כמה פעמים. אבל בכל הפעמים האלה היא עמדה בראש הפגנות של המסתננים. היא בחיים לא באה לדבר איתי. אני מייצגת די הרבה אנשים, לא של ימין קיצוני (אלא) של תושבים. ובחיים היא לא באה לדבר איתי. 

"אנחנו לא אנשים מוסתים ולא מטומטמים. יש לנו זכויות. הזכויות שלי לחופש תנועה, לחיים ללא פחד, לזה שלא אצטרך לחכות בתחנת האוטובוס לבן שלי בן ה־16 שחוזר ב־10 או 11 מבילוי, כי אני לא מוכנה שילך לבד הביתה. זאת זכות אדם בסיסית. ואין מצב שיבוא שופט - ואני לא נכנסת לשום מחלוקת חוקתית, יש לי את ההערכה שלי לבג"ץ - ויגיד לי, שזכותו של מסתנן למצוא תחביבים ולמצוא בת זוג, עולה על זכותו של הילד שלי, שנולד בשכונת שפירא, להסתובב חופשי ברחובות. אין מצב כזה". 

אגב, מיכל רוזין שימשה בעברה שתדלנית (לוביסטית) של שתי"ל, הזרוע הביצועית של הקרן לישראל חדשה. לא במקרה. אפשר למצוא את עקבות הקרן גם בבג"ץ הזה. אפשר לראות בסיפור הזה מקבילה קטנה לסיפור הגדול: פעילותם הנגטיבית של ארגוני השמאל מבית מדרשה של הקרן לישראל חדשה והאיחוד האירופי, מול רצונה של ישראל להתקיים לא רק כמדינה דמוקרטית אלא כמדינה יהודית (קיראו על כך בספרו המצוין של טוביה טננבום "תפוס ת'יהודי"). בבסיס העבודה של רוב הארגונים הללו עומד הרצון להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" שזה דיבור מכובס ל"מדינת כל לאומיה", כלומר מחיקת הרכיב היהודי בזהותה של ישראל. 

ר' עקיבא אמר שהעיקרון המקראי "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה". אבל הוא לימד גם שבמקרה שמתקיימת סתירה בין חייך לחיי חברך - חייך קודמים. 

אהבת המהגר והפליט, יהיו חייו קשים ככל שיהיו, אינה יכולה לבוא על חשבון חייו של אחיך, בן עמך, ובעצם על חשבון חיינו כולנו. 

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו