גל ההפגנות בעולם הערבי, שהתחיל בתוניסיה והתפשט למצרים, ירדן, תימן ובחריין, הדגיש את הצורך של ישראל לפתח מדיניות כלפי תנועות אלה.
יש תפיסה ההולכת ומתפשטת, שבגלל דאגתה מאי-יציבות גדלה והולכת שתופנה לבסוף כלפיה, ישראל מתנגדת לטרנד הדמוקרטי החדש. אולם, לישראל יש אינטרס מובהק לראות שהמדינות בסביבתה יאמצו ערכים דמוקרטיים אמיתיים.
למעשה, היעדר הדמוקרטיה בעולם הערבי סייע בהנצחת הסכסוך הערבי-ישראלי בעשורים האחרונים.
בשנות ה-70 של המאה הקודמת כתב המזרחן האמריקני מייקל האדסון, מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, על "משבר הלגיטימיות" שהשפיע על העולם הערבי.
מאחר שהמנהיגים הערבים לא נבחרו באופן דמוקרטי, תמיד היתה קיימת השאלה מדוע על החברות שלהם לקבל אותם ולציית לחוקים שלהם. הממשלות הצבאיות שקמו במצרים, בסוריה ובעיראק נשארו בשלטון בעיקר בזכות השימוש במוחבראת - המשטרה החשאית. הן גם הקדישו את עצמן למטרות שיזכו אותן בתמיכה עממית.
כתוצאה מכך, היו שני נושאים שהן הדגישו: אחדות ערבית (עד אמצע שנות ה-60) והמאבק נגד ישראל. אלו היו המיתרים שעליהם פרטו כדי להגביר את הלגיטימיות של המשטר.
האסטרטגיה הפוליטית הזאת היתה חיונית במיוחד עבור מדינות ערביות, כמו סוריה ועיראק, שאוכלוסייתן אינה הומוגנית, שנשלטו על ידי משטר מיעוט שנוא, ושרוב האוכלוסייה במדינה ראתה בהם משטרים לא לגיטימיים.
עד הפלתו של סדאם חוסיין, שתי מדינות אלה היו מהקיצוניות ביותר בכל האזור. הנשיא הסורי בשאר אסד אמר ל"וול סטריט ג'ורנל" ב-31 בינואר השנה, שהוא לא עמד בפני הבעיות שמצרים עמדה מולן, מאחר שאין לו קשרים דיפלומטיים הדוקים עם ישראל. במילים אחרות, אסד הודה בכך שהעוינות המתמשכת כלפי ישראל מהווה עבור משטרים ערביים רשת ביטחון פוליטית ומסייעת להם להישאר בשלטון.
הקונפליקט גם סייע להם להסיט את תשומת הלב של האזרחים מביקורת כלפי השלטון.
בשבוע האחרון קרא שליט לוב, מועמר קדאפי, לפליטים פלשתינים ברחבי העולם להציף את חופי ישראל, כדי לברוח מהתמודדות עם קריאות לרפורמות פוליטיות בלוב. "עלינו ליצור משבר בעולם", הוא אמר במפורש.
כוחות אנטי-דמוקרטיים
למרות שמעבר לדמוקרטיה בעולם הערבי יכול לסייע לסיים את הסכסוך הערבי-ישראלי, הרי שתקופת המעבר לממשלה דמוקרטית מלאה בסכנות גדולות.
למרבה הצער, ישנם היום כוחות אנטי-דמוקרטיים בעולם הערבי שמקווים לנצל בחירות כדי לתפוס שלטון; האחים המוסלמים במצרים מנסים להגדיל את השפעתם בפרלמנט המצרי מאז שנות ה-90, אך הם אינם מחויבים לדמוקרטיה.
המדריך העליון לשעבר של האחים המוסלמים, מוחמד מהדי אעקף, חשף את דעתו על הנושא ב-2007, כאשר אמר שרק איסלאם היא "דמוקרטיה אמיתית". ל-BBC הוא אמר באותו זמן שהדמוקרטיה המערבית היא "לא ריאליסטית" ו"מזויפת".
וכך, בחירות שאינן כוללות התחייבות מוקדמת לדמוקרטיה ושלום יכולות להוביל לתוצאות שהן בדיוק ההפך ממה שהמערב מצפה לו.
ב-2006, הבחירות למועצה המחוקקת הפלשתינית הובילו לניצחון חמאס. מעודד מניצחונו האלקטורלי, הסלים האירגון את התקפות הטילים נגד ריכוזי אוכלוסייה בשנים שלאחר מכן, שהובילו למבצע עופרת יצוקה בסוף שנת 2008.
מבחינה היסטורית, דמוקרטיות ביקשו להגן על עצמן ממצבים כאלה על ידי שלילת הכוחות שלא מקבלים את הנחות היסוד של הדמוקרטיה ושעלולים לערער את המערכת הדמוקרטית אם יעלו לשלטון. לרפובליקה הפדרלית של גרמניה יש חוקים האוסרים על השתתפות המפלגה הנאצית או הקומוניסטית בבחירות הגרמניות.
למעשה, הסכם הביניים אוסלו II משנת 1995 הדגיש כי כל המועמדים, המפלגות או הקואליציות לא יורשו להשתתף אם הם דוגלים בגזענות או שואפים להוציא אל הפועל את מטרותיהם על ידי אמצעים לא דמוקרטיים (נספח 2, סעיף III).
מימשל בוש התעלם לחלוטין מסעיף זה, כשלחץ על ישראל לתת לחמאס להשתתף בבחירות בכל זאת. כשהמערב בוחן את שאלת הרפורמה בעולם הערבי, ברור כי מה שדרוש הוא קריטריון מוסכם להשתתפות בבחירות.
למרבה הצער, היתה נטייה להמעיט בערכן של הכוונות האמיתיות של קבוצות קיצוניות כמו חמאס ואירגון האם שלו, האחים המוסלמים. ב-10 בפברואר הפתיע מנהל המודיעין הלאומי האמריקני, ג'יימס קלאפר, משקיפים פוליטיים כשהרחיק לכת ואמר: "המונח 'אחים מוסלמים' הוא מונח מטרייה עבור מגוון תנועות, במקרה של מצרים, קבוצה הטרוגנית מאוד, ברובה חילונית, שנמנעה מאלימות וביקרה את אל-קאעידה כסטייה של האיסלאם".
אם זו העצה שהאדם החשוב ביותר בקהילת המודיעין האמריקנית מסוגל לתת לנשיא אובאמה, אין פלא שהבית הלבן לא שולל את "האחים המוסלמים" כפרטנר בממשלה המצרית הבאה.
לישראל מותר שלא להסכים עם הערכה זו. אחרי הכל, המדריך העליון של האחים המוסלמים הנוכחי, מוחמד בדיע, שיבח את הג'יהאד בנאומים האחרונים שלו בספטמבר 2010. רוב מנהיגות אל-קאעידה, כמו חאלד שייח' מוחמד, שתיכנן את התקפות 11 בספטמבר, מקורה ב"אחים המוסלמים".
למרות הגישה הזהירה שעשויה ישראל לנקוט ביחס למעבר לדמוקרטיה בעולם הערבי, הרי שהתפשטותה מהווה התפתחות חיובית, כל עוד היא לא תסייע לגורמים שיפעלו להרוס אותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו