עצובה היתה לי הידיעה כי יוסף שילוח, מגדולי השחקנים בישראל, נפטר. שילוח שיחק בעשרות סרטים, ודמותו נחקקה בתודעה של מיליוני צופים ישראלים. הוא שיחק ב-80 סרטים ישראליים, בהפקות זרות, בהצגות תיאטרון רבות ובטלוויזיה. לכאורה כולנו מכירים אותו היטב, אבל האמת היא שהיה מרחק בין הדמויות שגילם והדימוי שלו לבין האדם שהוא היה.
למעשה, בניגוד לדימוי שנוצר לו עקב הדמויות שגילם, שילוח כלל לא נולד בפרס אלא בכורדיסטן. הוא היה מהשחקנים המקצוענים הראשונים בישראל - וסיים את לימודי המשחק שלו במחזור הראשון של בן צבי.
שילוח המזרחי החל את הקריירה בימי השיא של הקולנוע האשכנזי שנוצר על ידי במאים אשכנזים כמו אפרים קישון ("ספיחס" ו"השוטר אזולאי") ובועז דוידזון ("אלכס חולה אהבה", "חגיגה בסנוקר", "משפחת צנעני" ועוד). בכך הוא היה חלק מהיוצרים שחידשו והרחיבו את ז'אנר סרטי "הבורקס".
הופעתו על המסך, יחד עם שחקנים מזרחים אחרים, הציגה את הקול של ישראל האחרת והידהדה לשינויים תרבותיים ודמוגרפיים שחלו בישראל. גדולתו היתה בכך שהצליח לשכך את המתח העדתי ששרר בין אשכנזים למזרחים דרך ההומור הנדיר שלו. הדמויות הקומיות שגילם ריתקו את הקהל והצחיקו אותו, אבל מי שחשב עליהן לעומק הבין כי שילוח קירב את הצופים להקשיב גם לאומללות ולבדידות שהיו מנת חלקן של דמויות אלה.
בשנות ה-80 הוא החל גם להופיע בתוכניות שונות בטלוויזיה (הוא דיבב את הדמות "אריק" בתוכנית "רחוב סומסום"), אך לקראת סוף שנות ה-80 דומה היה כי הקריירה שלו בארץ דעכה. הוא עזב את ישראל ועבר לעבוד בארה"ב ובצרפת. זה היה מעבר אידיאולוגי. שילוח חזר לישראל רק עם תחילת תהליך השלום, מתוך אידיאולוגיה של תמיכה מלאה בשיחות עם ירדן, סוריה והפלשתינים בוועידת מדריד (1991).
בשנות ה-90 שילוח היה חלק מהמהפכה המזרחית שהתרחשה בקולנוע ועבד עם במאים מזרחים שהביאו דמויות חדשות למסך. דמויות אלו היו פחות גרוטסקיות ויותר דרמטיות. בין הסרטים המצוינים נכללים "לילסדה" של שמי זרחין (1995) ו"כיכר החלומות" של בני תורתי (2001), שגם זיכה אותו בפרס על תפקידו המרכזי בסרט. תפקידים אלו הראו שבכל הזמנים שבהם שילוח הצחיק אותנו - הסתתר בו גם שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה.
בצד קריירת המשחק העשירה ידע שילוח גם לקדם פעילות רדיקלית לשינוי חברתי. הוא ראה את עצמו כיהודי בעל תרבות ערבית שלא ניתנת למחיקה, והשתמש בשפתו הערבית כגשר להבאת שלום וצדק חברתי במזרח התיכון. ביולי 1989 הוא הצטרף למשלחת יהודית-ספרדית כדי לפגוש את מנהיגי אש"ף. שילוח תרם גם מאמרים לעיתון "אחר", שחולק בשכונות וראה אור בשנים 1995-1983, והשתתף בהפגנות רבות.
בסופו של דבר שילוח חי בתוך המורכבות של פעילות חברתית רדיקלית לצד אהבת ההמונים. הצלחתו להישאר רלוונטי עד ימינו מראה את כוח האמנות שיצר. רוב האנשים אמנם לא נחשפו לרדיקליות שלו ולא ידעו שהוא יוצר את הדמויות שלו מתוך רצון לשינוי חברתי, אבל היום כבר מותר לומר שבשני המישורים שהוא פעל הוא קידם אותנו צעד קדימה. תחסר לנו, יוסף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו