למשך כמה רגעים אתמול, לפני פרסום הכרעת הדין במשפטו של משה קצב, חלף מעל לבית המשפט המחוזי בתל אביב צל של תקווה. תקווה שאישה אחת, לפחות, כבר השיבה לידיה נתח מכבודה. גילה קצב לא היתה שם, לצידו של בעלה, והיעדרה רימז, ממש למשך כמה רגעים, שהחליטה לראשונה לעמוד ביציבות על רגליה, לסוב על עקביה ולנתק את עצמה ממי שנפסק אתמול פה אחד כי הוא הנבל הגדול. עבריין מין שניצל את מרותו, שהפעיל כוח, ששיקר והשפיל. צל התקווה חלף, והצל היחיד שנותר הוא צילה הוותיק של גילה. אישה ללא קול, שליבך יוצא אליה בתחושה שגם היא קורבן בסיפור מעלליו הנבזי והפתלתל של משה קצב. בארבע השנים האחרונות, כמו תמיד, צעדה לצידו. עם אותה עווית חיוך קטנה ואותו הנהון קבוע של הסכמה שליווה בנאמנות עיוורת את דבריו של בעלה, מופרכים ואלימים ככל שיהיו. "אני הרבה יותר חזקה", אמרה באחד הראיונות הבודדים לאחר שהתפוצצה הפרשה. "פעם הייתי האישה השקטה מאחורי בעלי והיום אני חזקה כמו לביאה כי אני מרגישה שאני עומדת בפני משימת חיי, להוכיח את חפותו של בעלי". במהלך ארבע השנים הללו ניכרה בה רק החולשה, ונאמנותה בת ארבעים השנה שימשה כלי בניסיונות טשטוש הפשעים של בעלה. היא היתה רק הרעיה שצועדת תמיד לידו, כאילו ריתכו את גופה לצד גופו. לא חזקה ולא לביאה, רק דמות טרגית וחבוטה שמתחשק לפעור לה את הפה ולשלוף מתוכו את זעקת המחאה. אין אישה שלא יודעת בדיוק מיהו הטיפוס שלו היא נשואה. כולן יודעות. הן יודעות אם לכיסו מחליקות לעיתים תכופות מעטפות מלאות בשטרות של כסף, כמו שהן יודעות היטב אם ידיו מחליקות לעיתים תכופות על איבריהן האינטימיים של נשים אחרות. מי שממשיכה לחיות בתוך מציאות כזו היא קורבן מתוך בחירה. צד משמעותי בעיסקה מפוקפקת: תמורת מעט שקט וביטחון מזויפים היא לוחצת על כפתור ההדחקה, משתיקה את קולה ומבטלת את עצמה.
