מיטל שלי, המלחמה שלנו לא נגמרה

אתמול כשיצאתי מבית המשפט חשבתי עלייך, מיטל שלי. שעה רעדו לי הרגליים בסוף הדיון והיה קשה להרגיע אותן. זה היה יום עמוס רגשית ופיזית.

משם הלכתי ישר הביתה, אל החדר שלך, הדלקתי לך בחדר את נר הוורדים, כמו שאת אוהבת. עצמתי את העיניים, דיברתי אלייך. הרגשתי הכי קרובה אלייך. הכי חיה. את עדיין הדבק של המשפחה.

כבר ימים שאני מתקשה לעצום עין. ואנחנו רק קצת אחרי אמצע הדרך. ויש הרבה עבודה. המבחן האמיתי הוא כמה הרוצחים האלה יקבלו. זו מלחמה של שנה וחמישה חודשים, והנפש רחוקה מלהיות שלווה ורגועה. את הכאב הזה אנחנו נצטרך לחיות עד יומנו האחרון.

היו ימי גיהנום, עם דיונים שהיה בא לי להקיא בהם. איבדתי את האמון במערכת המשפט, אבל זה היה בהתחלה. היו ימים של תהום פעורה בלי סוף וללא אור בקצה, מהדיונים על מי נהג את כל הדרך, מי רק חלק. זו נבלה וזו טריפה. בעיניי, שניהם רוצחים.

אבל פגשנו אחרי כמה דיונים את השופט צבי גרופינקל. הרגשתי שהוא מבין בדיוק מה אני עוברת. יכולתי לראשונה להסתכל לשופט בעיניים ולמצוא נחמה. מאמינה? בירכתי את אלוהים יום יום, שלקח לי את הילדה אבל שלח לי מלאך שיעשה משפט צדק. בשבילך. כדי שתוכלי לנוח בשלום.

וכך החזקנו מעמד, השתדלנו. למענך ולמען ילדות אחרות והאמהות שלהן. שלא יצטרכו לעבור את הסבל שאנחנו עברנו. שהם לא יראו שוטר בדלת, כמו שאני ראיתי.

מיטל שלי, ילדה קטנה שלי, את לא נמצאת איתי, אבל אנחנו הפה שלך. ובינתיים, אני מפנטזת שאת איפה שהוא בחו"ל, עושה את הטיול הגדול שלך. שאוטוטו תבואי עם החיוך הענק שלך ותסחפי את כולנו. אבל אני יודעת שכבר לעולם לא יהיה לי עם מי לצחוק, לדבר, להעביר חוויות. את יודעת, כמו אמא לבת. בת לאם.

את זוכרת איך אבא סמי, ה"בונקר" במשפחה, כתב לך במכתב הפרידה זמן קצר אחרי שקברנו אותך? על הגעגוע, החוסר הגדול שהשארת, על ארוחות השבת המשותפות עם הבישולים שלי שאהבת, על הטיולים, רגעי השמחה והעצב המשותפים. הרבה זמן הוא הלך עם המכתב הזה אלייך בכיס.

ואת יודעת מה, מיטלי, אבא צודק. הכאב גדול. גדול מדי. אבל בסוף, את תראי, גם המוות שלך לא יהיה לחינם. צעירים סיפרו לי שהם כבר נוהגים אחרת. בזהירות. שנגעת להם בלב. זו הצוואה שלך. ואת זה, גם שני הנבלים לא ייקחו מאיתנו.

הכותבת היא אמה של מיטל אהרונסון ז"ל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו