השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "פקודי" ובכך נסיים את החומש השני - הוא ספר שמות. גולת הכותרת של הפרשה, ואולי של הספר כולו, היא סיום מלאכת בניית המשכן והשראת השכינה בתוכו. סיפור בניית המשכן עוסק במטרה המרכזית של יציאת מצרים - החיבור בין אלוקים והעם באמצעות המשכן שבו שוכן האלוקים. משום כך נראים הפסוקים הראשונים בפרשה מוזרים משהו, שלא לומר קטנוניים. וכך מספרת התורה: "אלה פקודי המשכן (סכום חשבון ההוצאות של מלאכת המשכן) כל הזהב... תשע ועשרים ככר ושבע מאות שלשים שקל בשקל הקודש. וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקודש..." וכך הלאה.
הנה לפנינו דו"ח מפורט של סך ההכנסות של המשכן מתרומות העם ודרכי השימוש בתרומות הללו. מדוע היתה התורה צריכה להידרש לעניינים אלה? האם אין דרך טובה יותר לסכם את סיפור בניית המשכן מאשר לפרט את הדו"חות הכספיים שלו? האם אין זו ירידה לקטנות?
והנה חכמינו במדרש, שמאוד הוטרדו משאלה זו, אומרים על עניין זה את הדברים הבאים - ולמה עשה חשבון, הקב"ה מאמינו, שנאמר (במדבר י"ב) עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ומשה נתן חשבון? (כלומר, למה משה, שאלוקים מגדירו כאדם הנאמן ביותר, צריך לתת דין וחשבון למישהו?) אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו, שנאמר (שמות ל"ג, ח'): וְהָיָה כְּצֵאת משֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי משֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה.
"ומה היו אומרים? היו מסתכלים מאחוריו ואומר אחד לחברו: ראה צווארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו! וחברו משיבו: ריקה! אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה, שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון. כיוון שנגמרה, אמר להם: אלה פקודי המשכן".
התיאור המדרשי כל כך אופייני ואנושי (ומזכיר לנו במידה רבה את עצמנו...) לאנשים הרואים את המנהיג בגדולתו ושואלים את עצמם (אולי בצרות עין) מניין עשה הלה את עושרו ואת גדולתו, האם לא על חשבוננו? ראה את מכוניתו, את ביתו, את בגדיו וכו'.
וכאן עומדות בפני המנהיג שתי אפשרויות: הוא יכול להתעלם או להיעלב ולומר לעצמו, איזו כפיות טובה, לא די שאני טורח עבורם והם אינם בושים לחשוד אותי בעבירות חמורות כאלה. וכי אני חייב להם משהו? וכי הם יחקרו אותי, את מי שהאלוקים מגדירו כנאמן ביתו? אותי? את הרב הקדוש המקובל האלוקי?
קיימת גם האופציה השנייה והיא לא להיעלב, ובה בוחר משה. בענוותנותו, הוא אומר שאין לו כל בעיה שיבדקו אותו ואת חשבון ההוצאות שלו, ומייד בתום מלאכת המשכן הוא מגיש חשבון הוצאות. אבל נדמה כי מאחורי הסיפור מסתתרת נקודה פנימית יותר. התורה שמתארת בפירוט רב כל כך (חמש פרשות) את השתלשלות מעשה המשכן, מלמדת אותנו כי במקום הקדוש ביותר יכול להיות גם ריקבון.
גם כשעוסקים בבניית הקודש צריך להיות חשבון וסדר. ייתכן כי עינם של אלו שהביטו במשה היתה רעה ושלילית, ועל כך יש לדון במקום אחר. אבל נקודת אמת היתה בפיהם, חובתו של המנהיג הגדול והקדוש ביותר היא לשקיפות מלאה בדרך שבה הוא מנהל את המקום הקדוש ביותר. אין חסינות לאיש או למעמד מפני העין הציבורית, המבקשת לראות כי הכל נעשה ביושר ובהגינות.
במקום שבו נמצאת השכינה יש לוודא כי הידיים נקיות מכל עוון, החל מהלכלוך החיצוני־חומרי של עפר ואבק וכלה בניקיון הכפיים של העוסק בקודש. ההלכה היהודית הקפידה על נטילת ידיים לפני תפילה לא רק בשל החשש מאבק אלא בעיקר כדי להזכיר לנו כי לפני תפילה, לפני התקשרות עם אלוקים, יש צורך בהתנקות מכל עוול.
