רבים בציבור, לרבות חלק מכלי התקשורת, שהשתאו לנוכח טקס ההלוויה ה"דתי" שנערך לשולמית אלוני, עם פסוקי תהלים של "מי האיש החפץ חיים", אמירת "קדיש" ו"אל מלא רחמים", הלכו שבי אחרי הדימויים הפשטניים. רבים מהם חשבו שאלוני, אחת הלוחמות הגדולות ביותר נגד הקלריקליזם, ראשת המאבק למען הפרדת הדת מהמדינה וה"סדין האדום" של הממסד הדתי במשך עשרות שנים, כבר "שכחה" מזמן מה זה להיות יהודיה. אבל היא לא.
אלוני הייתה ללא ספק מן הסממנים הקיצוניים של המלחמה חסרת הפשרות בממסד הדתי ובכפייה הדתית. היא סנטה ללא הרף ברבנים, ביזתה אותם, לעתים בלשון משתלחת ופוגענית במכוון. היא "לא עשתה חשבון" לאף אחד מהם, גם לא לגדולי התורה שאחרים מזכירים את שמם ביראת קודש.
כשנדמה היה לה שבית המשפט מטה אוזן קשובה לציבור הדתי או לערכים הלכתיים יצאה נגדו בשצף קצף. היא ערכה "נישואין פרטיים" שעל פניהם עמדו בניגוד גמור לחוק במדינה. במקום להמשיך ולהיאבק בהיעדר הנישואין האזרחיים ולנסות להסדירם בחוק המדינה, כפי שעשתה עשרות בשנים, בחרה בשלב מסוים ללכת במסלול "עוקף חוק". כששופט דתי בביהמ"ש העליון פסק פסיקה שלא הייתה לרוחה שביססה עצמה על מקורות המשפט העברי, התבטאה נגדו בחריפות יוצאת דופן (שזכתה לגינוי מהשופטים האחרים). כאשר משהו הרגיז אותה, והיו רבים כאלה, הכבוד לביהמ"ש כבר לא היה בעיניה ערך מקודש.
אבל למרות כל אלה אלוני הייתה ונותרה כל ימיה יהודיה גאה. ואולי דווקא משום כך, הרגיזו אותה כל כך הרבנים שגררו את הדת, כך לטעמה, למחוזות מסוכנים וקיצוניים שאינם עולים בקנה אחד עם עולמה של יהדות, כפי שהיא תפשה אותו.
פרופ' שלמה אבינרי אמר פעם כי בית הכנסת שאליו הוא לא נכנס הוא בית כנסת אורתודוכסי. דומה שגם אלוני לא הייתה רחוקה מכך. כל ימיה לחמה בממסד הדתי, אך הקפידה לעגן את טיעוניה בפסוקים מהמקורות.
אחד החוקים האזרחיים הראשונים בישראל היה חוק שמירת נכסים, שבא להסדיר את אחריותו של שומר לנכס שנמסר להשגחתו. כשהגיע החוק למליאת הכנסת, עלתה על הדוכן ח"כית צעירה, בקדנציה הראשונה שלה, וביקשה להביע הסתייגותה. "כשהתחלנו לעסוק בהצעת החוק", אמרה, "לא הבנתי במה המדובר. והנה הסתבר לי כי מדובר ב'הלכות שומרים' כפי שלמדנו בבית הספר הן בתנ"ך והן בגמרא". מסקנתה הייתה נחרצת: במקום לקרוא לחוק בשם "מכובס", מנותק מן המקורות היהודיים, יש להכתירו בשם היאה לו במדינה יהודית: חוק השומרים, שיבטא את הזיקה שלנו למורשת, לעבר, למשפט העברי.
את בר המצווה לילדיה חגגה בבית הכנסת בכפר שמריהו. כדת וכדין. למרות הפערים האדירים ביניהם, הרב צבי יהודה הכהן-קוק, ראש ישיבת "מרכז הרב" ומנהיגם הרוחני של המתנחלים, שהצטרף אליה למאבקי הליגה למניעת כפייה דתית בשנות הששים, היה בן שיח קרוב שלה.
אלוני הייתה נושאת דגל זכויות האדם, כל אדם באשר הוא, אך בד בבד ידעה לשמר את מורשתה היהודית, לאו דווקא הדתית, ונשאה אותה בגאון. מי ייתן שגם ממשיכי דרכה ימשיכו בכיוון זה, היוצר סינתזה ברוכה בין ערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל.
