יותר מחמש שנים לאחר שנבחר לראש הממשלה הראשון, אמר דוד בן־גוריון בפגישה שגרתית עם ראשי מפלגת הקואליציה, "הציונים הכלליים", כי הוא מתכוון להתפטר מתפקידו ולרדת לנגב. הם כבר הכירו את איומיו בהתפטרות, שלאחריהם היה מקים ממשלות חדשות, ולא התרגשו מכך. אלא שהפעם הוא התכוון ברצינות.
ב־4 בנובמבר 1953 שיגר איגרת למזכ"ל מפא"י, מאיר ארגוב, ובה הסביר את הסיבה לכך שבגיל 67 החליט לפרוש: "17-16 שנה בערך אני עובד במתיחות עליונה... אין אני יכול עוד לעמוד במתיחות הנפשית שבה אני עושה בממשלה... אין לי ברירה אלא להסתלק מעבודה זו לשנה או לשנתיים, או ליותר, כי איני מסוגל לעמוד במתיחות הדרושה וההכרחית בעבודת הממשלה". במכתב לחברי מרכז מפא"י הוסיף עוד נימוק: הוא היה מודאג מפולחן האישיות סביבו, ולא רצה שתהיה תחושה בציבור כי "גורל המדינה תלוי באדם אחד".
רבים בציבור לא קיבלו את רצונו להתפטר ואת נימוקיו. מנהיגים, אישי ציבור ואנשים מן השורה התחננו בפניו כי יחזור בו מכוונתו. בגן הדוגמאי בתל אביב אספה אותנו הגננת מרים אסף, וסיפרה לנו כי בן־גוריון לא יהיה יותר ראש הממשלה. היא אמרה שהוא זקן ורוצה לנוח. כותב השורות האלה, שבעבורו היתה המדינה מזוהה לחלוטין עם הבלורית הענקית סביב הקרחת של בן־גוריון, פרץ בבכי, ומרים ניסתה לנחמו, ללא הועיל. הוא לא היה היחיד שבכה.
בתנועת העבודה היה רק אדם אחד שגרס אחרת - פרופ' נתן רוטנשטרייך. יחיעם וייץ כותב כי לדעת הפילוסוף המוערך, הגיע הזמן לסיים את תקופת המנהיגות הכריזמטית. רוטנשטרייך כתב: "עלינו לטפח את ההכרה כי שלטון הוא עניין פרוזאי, וצורך הוא שנעשה את המאמץ העליון שלא להוסיף על ההילה שיש לו, לשלטון, בין כה וכה, בתוקף העמדה המיוחדת לו בחברה".
וייץ מוסיף שייתכן כי העימות המדיני שהתגלע בין בן־גוריון לשר החוץ בממשלתו, משה שרת, איש אמונו במשך 20 שנה, היה אחד הגורמים לפרישתו. העימות נגע לפעולת קיביה (פעולת תגמול ישראלית על רצח אישה ושני ילדיה בידי מסתננים. בפעולה, בפיקודו של אריאל שרון, נהרגו כ־60 אזרחים, רובם נשים וילדים). שרת דרש להתנצל על הפעולה, בן־גוריון לא הסכים לכך, למרות הגינוי החריף מאוד של האו"ם.
המועמד היחיד לתפקיד
הדברים התרחשו במהירות. ראש הממשלה המתפטר לא יכול היה להמתין עוד. הוא לא נעתר לפניות הרבות מן הארץ ומן העולם, וב־7 בנובמבר שלח מכתב התפטרות לנשיא, יצחק בן צבי. שבוע אחר כך נסע לשדה בוקר עם פולה אשתו ועם מאבטחיו כדי לחיות בקיבוץ המרוחק. הוא רצה שלוי אשכול יחליף אותו כראש ממשלה, אך אשכול סירב בכל תוקף, והפור נפל על בעל בריתו הוותיק, משה שרת. לא היו אז פריימריז ולא היתה כל התמודדות אחרת. שרת היה המועמד היחיד לתפקיד, ומרכז מפא"י בחר בו.
שרת היה אז בן 59, חלק מנוף ההנהגה הישראלית, מדינאי ודיפלומט מוערך מאוד, וקנאי לשפה העברית. הוא היה בן המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה, למד משפטים וכלכלה באיסנטבול ובלונדון, כיהן כסגן עורך "דבר", ואחר כך, במשך 15 שנה, היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות. לא היה דבר טבעי יותר מלמנותו לשר החוץ בממשלות בן־גוריון. הוא מילא תפקיד מרכזי במשא ומתן עם ממשלת גרמניה על השילומים ובתהליך צירופה של ישראל לאו"ם. קולו החד והמיוחד נשמע היטב בעולם, וגם בארץ.
אבל להיות ראש ממשלה אחרי בן־גוריון היה בערך כמו לנאום אחרי וינסטון צ'רצ'יל. העניין היה אבוד מראש. ממשלתו הוקמה בכנסת ב־26 בינואר 1954. שר הביטחון שלו היה פנחס לבון (מי שכיהן קודם לכן כמזכ"ל ההסתדרות ונחשב לאינטלקטואל קר, אך לא היה בקי בענייני ביטחון), אשר למרות שנחשב "יונה", הפך במהירות ל"נץ", ששרת הירבה להתעמת איתו. מייד לאחר שהוקמה הממשלה התרחש הטבח במעלה עקרבים: בדרך מתל אביב לאילת הותקף אוטובוס ישראלי, ו־11 מנוסעיו נהרגו.
שרת לא האמין באפקטיביות של פעולות התגמול, ראה בהן מעשים שנזקם גבוה בהרבה מתועלתם, ולא התפעל משיקול הדעת של הגנרלים. המפקדים הבכירים זילזלו בו והשתדלו לעוקפו ככל שיכלו. השיא היה "העסק הביש", אותו מיזם ביטחוני שנועד לפגוע ביחסים שבין הממשל האמריקני וממשלת בריטניה לשלטון הקצינים החדש במצרים, באמצעות פיגועים ביעדים הקשורים במערב, וניסיון לייחס את הפיגועים הללו לממשלת הקצינים במצרים.
משלחת לשדה בוקר
המבצע נכשל, המעורבים בו נתפסו, ומערכת הביטחון עסקה שנים רבות בשאלה מי אישר אותו. לבון נאלץ להתפטר מתפקידו כשר הביטחון, שרת רתח על שלא היה בסוד העניין, ומשלחת של מנהיגי מפא"י הגיעה לשדה בוקר לבקש מהזקן לחזור לירושלים. הוא הסכים לשוב לתל אביב, וחזר לשמש שר הביטחון בפברואר 1955 תחת ראש הממשלה שרת.
האבסורד בלט לעין: ראש ממשלה חלש, שמערכת הביטחון "לא סופרת" אותו, ושר ביטחון שהוא אגדה מהלכת, אשר מנסה להוביל מהלכים המנוגדים למדיניותו של ראש הממשלה. השיא הגיע חודש אחרי שבן־גוריון שב; הוא העלה בממשלה הצעה לכבוש את רצועת עזה ו"לגרש את המצרים מרצועת עזה". במהלך הדיון אמר: "רק העזת היהודים הקימה מדינה, ולא החלטת או"ם שמום". ביומנו כתב שרת: "בן־גוריון נטל את רשות הדיבור ופתח במשאו... הביסוס היה נוקב, ועשה רושם רב, אך אותי שוב הבהיל בצרותו: כאילו גמר אומר לנעוץ עיניו רק בנקודה אחת, ולא לראות את רוחבי השטח שמסביב". ברוב של תשעה לעומת חמישה (ובהם שרי מפא"י) נפלה הצעת בן־גוריון, אך היה זה ניצחון פירוס של שרת.
ביוני הוא התפטר, ועמד בראש ממשלת מעבר עד הבחירות בנובמבר 1955. בן־גוריון היה שוב מועמד לראשות הממשלה. ביומנו כתב: "לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה, כנראה, לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשתי אלה איני מסוגל".
ומה דעתכם? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
