מותו הטראגי והפתאומי של נאור אטיאס ז"ל עורר זיכרונות כואבים של נערים נוספים אשר גורלם היה זהה לשלו. המציאות המרה הכתה שוב על פנינו כאשר ראינו תמונות של נערים צעירים, עיניהם אדומות מדמעות, מתאבלים על מותו של חברם. הכאב גדול עוד יותר נוכח העובדה, שאלו אשר גרמו למותו של נאור הם נערים בני גילו.
בשנה האחרונה נחשפנו למספר מקרים בהם ריב אלים שהתפתח בין חבורות נערים הגיע עד כדי רצח. הסיבות והנסיבות אמנם שונות, אך במרכז האירועים הללו אותו מתכון ידוע: השילוב בין צריכת אלכוהול, נשיאת כלי נשק ונקיטה באלימות חמורה.
בסיומם של אירועים אלה, כאשר המשטרה בשטח חוקרת ועוצרת חשודים, קרוביו של הנער ממאנים להבין את גודל האסון שפקד אותם והנערים הפוגעים מתפכחים ומבינים את זוועת מעשיהם. כולם נותרים עם מועקה גדולה, חרטה וצער על רצח אכזרי, נמהר ובעיקר סתמי.
במרכזים השונים ברחבי הארץ של עמותת עלם לנוער בסיכון, או באיתורים שמבצעים צוותי ניידות הלילה של עלם, אנו מתמודדים באופן כמעט יומיומי עם מקרי אלימות דומים, אשר רק בנס אינם נגמרים ברצח. לאחר האירוע הטראגי בסוך השבוע האחרון, אנו מוצאים עצמנו, עובדים ומתנדבים, מנסים להתגבר על ההלם, מחבקים את בני הנוער, מכילים את כאבם, ובעיקר מתמודדים עם החרדות והפחדים אשר מציפים את בני הנוער כשבראשם שאלה אחת- "האם זה יכול לקרות גם לי"?
משיחות שאנו מנהלים עם בני הנוער בעקבות מקרים כאלה, עולה שעיקר העניין שמוביל למקרי האלימות הקשים הוא "אגו", וכשהאגו נפגע מוכנים הנערים להגן עליו גם בגופם. במצבים הללו כבר למדנו מזמן שכל מילה לא במקום ואפילו מבט יכולים להתפתח לתגרה בין רגע. איומים וקללות מובילים בסוף לאלימות פיזית, וכל אלו מועצמים עוד יותר לאחר שבני הנוער בילו ושתו לשוכרה. שתיית האלכוהול המופרזת, הלחץ החברתי ואווירת האלימות הכללית מובילות לתוצאות הרסניות וטראגיות.
הימצאותם של כלי נשק בקרב בני הנוער, ובעיקר אולרים וסכינים מסוגים שונים, מגדילים את עוצמת הפגיעה בזולת, במיוחד כאשר שיקול הדעת מעורפל כתוצאה משימוש באלכוהול, אך לא רק. "בשעת כושר" כל אבן או צינור נטוש הופכים לכלי נשק. שימוש בהם הפך כבר מזמן לדרך "לגיטימית" לפתרון בעיות וסכסוכים.
אירועים טראגים בהם נרצחים בני נוער על ידי בני נוער אחרים מעלים את הצורך בהתארגנות וטיפול בצורה מקיפה ולאומית. זהו לא מקרה של שכונה או עיר, זה לא מקרה של קבוצת אוכלוסייה או מעמד, אלא בעיה ארצית שיש להתמודד איתה ברמה לאומית.
בסופו של יום, קל להזדהות עם הקורבן ועם בני משפחתו שנפרדו ממנו לשלום בדלת הבית ולא ידעו שזו הפעם האחרונה, אך על מנת שמקרים טראגיים כאלה לא ישנו, חלילה לנו להתנער מהפוגעים, עלינו לטפל בהם ולשקם אותם- ולא רק לקוות ולהתפלל שזו הפעם האחרונה.
ד"ר שמחה גתהון, ראש תחום רב תרבותיות בעמותת עלם לנוער בסיכון, ונעמה עזרא, מנהלת מרכז "מגדלור" של עלם
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו