ב-6 באוגוסט השנה התייצבה ראש ממשלת יפן, סאנאה טקאיצ׳י, מול עשרות אלפים בפארק השלום בהירושימה. בשעה 08:15 צלצל פעמון השלום והקהל עמד דקת דומייה, בדיוק בשעה שבה, 81 שנה קודם לכן, הוארה העיר בהבזק ששינה את ההיסטוריה. ראש העיר חזר על הקריאה, שחוזרת מדי שנה באירוע, למנהיגי העולם לחדול מלראות בהרתעה גרעינית "גישה ריאליסטית", אלא שהפעם ייתכן שכיוון גם למנהיגה שעמדה לצידו.
כשמונה חודשים קודם לכן פורסמה בתקשורת היפנית ידיעה שקשה היה לדמיין כמותה בשנים עברו. בכיר בלשכת ראש הממשלה, יועצה הביטחוני של טקאיצ׳י, אמר לעיתונאים כי על יפן להתחיל לדון בהשגת נשק גרעיני. הוא הדגיש שמדובר בעמדתו האישית, ונימק אותה בהתערערות הביטחונית סביב יפן ובאמינות המוטלת בספק של ההרתעה הגרעינית האמריקנית.
שני התהליכים האלה אינם ייחודיים ליפן. הסדר העולמי שעיצב את חיינו לפחות מאז קריסת ברית המועצות, וייתכן שאף מאז תום מלחמת העולם השנייה, מתערער בכל מקום. "אחרי המלחמה הקרה, בהנהגת ארה"ב אבל גם בנות הברית שלה, ייסדו סדר בינלאומי חדש שהושתת על מוסדות בינלאומיים, על חוקים וכללים ומשפט. הסדר הזה מתמוטט לעינינו", אומרת ד"ר אור רבינוביץ׳, חוקרת בכירה במכון פרימן ספוגלי ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת סטנפורד.
יש צמתים קריטיים בתהליך הזה עוד קודם לכן, אך אין ספק שכהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ האיצה אותו. "ארה"ב, במיוחד תחת ממשל טראמפ, הפכה לבת ברית לא אמינה. הערבויות הגרעיניות שהיא נתנה לבנות בריתה נתפסות כפחות ופחות אמינות", אומרת רבינוביץ'. הנשיא עצמו כמובן אינו רואה זאת כך, ומאמין שהוא בסך הכל מכניס איזון למערכת יחסים תלותית ויקרה למשלם המסים האמריקני, שנאלץ לממן את הביטחון והיציבות בעולם.
זלנסקי בחדר הסגלגל
אירוע אחד ייחקק בזיכרון ההיסטורי כביטוי המזוקק לשינוי שחל בחדר הסגלגל. ב-28 בפברואר 2025 הגיע לבית הלבן נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי לפגישה שנועדה להסתיים בחתימה על הסכם שיעניק לארה״ב שליטה על מחצביה של קייב. אלא שהעניינים הידרדרו מהר מאוד לחילופי עלבונות והסתיימו בגירושו של זלנסקי מהבית הלבן.
במשך שמונה עשורים הייתה ארה"ב ערבה לביטחונה של אירופה, לא תמיד בשמחה ולא בלי טרוניות על האירופים הנצלנים, אבל היא עשתה זאת מתוך מחשבה שהיא מגנה גם על עצמה. ואז, מול המצלמות, ניסה זלנסקי להזכיר לנוכחים שהאוקיינוס שמפריד בין וושינגטון למלחמה העזה באירופה עושה זאת רק לעת עתה.
"במלחמה לכולם יש בעיות, גם לכם (יהיו, ד.ק). אתם לא מרגישים את זה עכשיו, אבל תרגישו בעתיד", אמר זלנסקי. "אל תגידו לנו מה אנחנו הולכים להרגיש", השיב לו טראמפ בכעס.
זיעה קרה ירדה בגבם של מנהיגי היבשת. הדוד סם נראה נחוש להפליג מערבה בלי להסתכל לאחור, ושבועות של פאניקה פתחו מרוץ חימוש קונבנציונלי, אולי רק לפי שעה. חמישה ימים לאחר מכן פנה נשיא צרפת עמנואל מקרון אל אזרחי ארצו בנאום טלוויזיוני, ערב פסגת חירום אירופית בבריסל. "אני רוצה להאמין שארה"ב תעמוד לצידנו, אבל עלינו להיות מוכנים למקרה שלא", אמר, והכריז כי צרפת מוכנה לדון בפרישת המטרייה הגרעינית שלה על מדינות היבשת ופתחה בשיחות על כך עם גרמניה.
משוואת ההשמדה ההדדית שעמדה ביסוד ההרתעה הגרעינית של נאט״ו הייתה תלויה בכך שוושינגטון מוכנה להסתכן בהשמדת עריה במטח גרעיני סובייטי כדי להרתיע את מוסקבה מלעשות זאת ללונדון, לרומא, לברלין ולפריז. לא עוד, היה ברור לכולם.
הלקח והמרוץ לפצצה
ב-1994 ויתרה אוקראינה על הנשק הגרעיני הסובייטי שנותר בשטחה, תמורת הבטחות לכבד את גבולותיה. חתמו: ארה״ב, בריטניה, והפדרציה הרוסית שזה עתה קמה. האחרונה, באופן די ברור לא כיבדה את התחייבויותיה. נראה שהעולם למד את הלקח האוקראיני.
בין אם בקריאה לרכוש נשק גרעיני משלהן, בין אם במוכנות לארח אותו על אדמתן או לחסות תחת מטרייה גרעינית של אחר, שורה ארוכה של מדינות עוסקת בסוגיה באופן פומבי שהיה קשה לדמיין קודם לכן. סעודיה מתעקשת על העשרת אורניום בשטחה, מבהירה שלא תישאר מאחור אם איראן תתגרען ומקבלת גיבוי מוושינגטון.
פינלנד ביטלה את האיסור על פריסת נשק גרעיני על אדמתה. גרמניה, שרק בשל שדי העבר והסכם איחודה מסתפקת בינתיים בערבויות אירופיות, פתחה בשיחות עם פריז ולונדון. בפולין אמר ראש הממשלה דונלד טוסק כי על ארצו "לחתור אל היכולות המתקדמות ביותר, ובהן גם נשק גרעיני ונשק לא קונבנציונלי מודרני", ובינתיים בוחנת ורשה את ההצעה הצרפתית שהעלה מקרון באותו נאום לאומה.
בריטניה מזרימה עשרות מיליארדי לירות שטרלינג לשדרוג ההרתעה שלה, על רקע צבא קונבנציונלי מצטמצם. ובדרום קוריאה, שחיה בצל ארסנל צפון קוריאני, נעה התמיכה הציבורית בהתחמשות גרעינית בסקרים השנה בין שני שלישים ל-80 אחוזים, על רקע ההתרחקות האמריקנית. זו רשימה חלקית בלבד.
הקץ ל(הסכמי) הנשק
האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, שנחתמה ב-1968, הצליחה לשמור על נשק יום הדין כמגרש של המעצמות, גם אם היו כמה מדינות סוררות. במקביל, החל ממשבר הטילים בקובה ב-1962, שכמעט ונגמר במלחמה גרעינית, התגלגלו מהלכים להסדרת הסוגיה במסגרת דו-מעצמתית: הטלפון האדום בין וושינגטון למוסקבה, אמנה שאסרה ניסויים באופן חלקי, ובעשורים שאחריהם ארכיטקטורה שלמה של הסכמים שהגבילו הן את הארסנל הגרעיני עצמו והן פלטפורמות מסוימות לשימוש בו.
ב-5 בפברואר השנה פקע הסכם "ניו סטארט", האחרון בשרשרת ההסכמים. לראשונה מזה 54 שנה, ארה"ב ורוסיה פטורות ממגבלות הדדיות. לטראמפ הייתה סיבה טובה לדרוש שינוי במבנה הזה, כך מסכימים גם מבקריו: סין נעדרה מכל ההסכמים האלה. הם נבנו לעולם של שתי מעצמות, והעולם הזה כבר איננו. בבייג׳ינג עד כה לא ששו להתחיל במשא ומתן על הסכמים בנושא.
"במקום שתי מעצמות-על ניצב עולם רב-קוטבי, שסין תהיה אחד מקטביו", אומרת רבינוביץ׳. אך נראה שבייג׳ינג כן חשה דחיפות לחזק את יכולותיה האסטרטגיות. לפני שנה בדיוק הציגה במצעד צבאי את "השלישייה הגרעינית" שלה: טילים המאפשרים לה להשתמש בנשק גרעיני מהיבשה, הים והאוויר. בדצמבר חשף דוח של הפנטגון כי סין שואפת להגיע למאגר של 1,000 ראשי נפץ גרעיניים עד 2030, והציבה כבר יותר מ-100 בעמדות שיגור סמוך לגבולה הצפוני.
בסוף אוקטובר האחרון הורה טראמפ לחדש את הניסויים הגרעיניים, שהופסקו מאז 1992, בטענה שמדינות אחרות מבצעות ניסויים כאלה. שלושה חודשים מאוחר יותר, יממה אחרי שפג ההסכם האחרון עם רוסיה, האשימה מחלקת המדינה את סין בניסוי גרעיני חשאי שערכה ב-2020 ובניסיון להסתיר אותו.
אלא שההתפוררות הזאת אינה נעצרת ביחסי וושינגטון ומוסקבה. ״יש חשש שהאמנה נגד הפצת נשק גרעיני (NPT), שמילאה עד היום תפקיד מרכזי, תיחלש ותהפוך לכלי לא רלוונטי״, אומרת רבינוביץ׳.
THE N WORD
בניגוד אולי לאופן שבו הוא נתפס, דונלד טראמפ אינו דומה לד״ר סטריינג׳לאב או לגנרלים הששים אלי קרב באותו הסרט. נראה שכמי שגדל תחת צלה של המלחמה הקרה ותרגילי ה"דאק אנד קובר" בבתי הספר, הוא לא מסתיר את רתיעתו מהסוגיה. "אני קורא לה מילת ה-N. יש שתי מילות N, ואי אפשר להשתמש באף אחת מהן", אמר בספטמבר 2025 בנאום, כשהוא משווה את המילה Nuclear לעלבון הגזעני "ניגר".
ייתכן שטראמפ צודק, ושהסדר הליברלי, על אמנותיו וארגוניו הביורוקרטיים, היה מלכתחילה קליפה ריקה שמוטב להיפטר ממנה מהר ככל האפשר. אלא שבכך הוא מחיש תהליכים שאיש אינו יכול לשלוט בקצב שלהם, גם בסוגיה הגרעינית שנראה שקרובה לליבו. האו"ם, בית הדין בהאג, ארגוני סחר והסכמים רב-צדדיים, כולם ספגו מכות בשנתיים האחרונות. "יש חשש שגם המוסדות הקשורים לרגולציה גרעינית של מדינות מתפרקים", מזהירה רבינוביץ׳.
איראן היא דוגמה טובה לאופן שבו המוטיבציות של הנשיא עלולות לפעול נגד כוונותיו. טהרן החזיקה בתוכנית גרעין צבאית עד 2003 לכל הפחות, אז, לפי התיאור המקובל, החליטה לסגור אותה מחשש שתהיה הבאה בתור להפעלת הכוח האמריקנית אחרי עיראק של סדאם. ובכל זאת, אף שעלי חמינאי נתן לעולם להבין כי הוא מתנגד דתית לפצצה, יכולות ההעשרה נשמרו לצד הידע הדרוש להנשקה.
ביוני 2025, בהתבסס על מה שכאן תיארו כהתקרבות מסוכנת של איראן לפצצה, יצאו ישראל ובעקבותיה ארה"ב למבצע צבאי שהשמיד באופן מעשי את יכולות ההעשרה התעשייתיות של איראן ופגע קשות במשטר. חומר מועשר אכן נותר שם, אבל במשך חודשים היה נראה שאיראן חוששת אפילו לגשת לאתרים שהופצצו ועסוקה עד צוואר במשבריה הפנימיים.
"לאחר מבצע 'עם כלביא' אני חושבת שהמטוטלת זזה מעט לטובה, משום שהמהלך שידר נכונות אמריקנית לוודא באמצעים צבאיים שבמזרח התיכון לא תהיה תפוצה רחבה יותר של נשק גרעיני", מעריכה רבינוביץ׳. "אבל אני חושבת שההישגים האלה נשחקו". השחיקה הזאת היא פועל יוצא של המלחמה השנייה: ישראל וארה"ב יוצאות למלחמה כדי להפיל את המשטר האיראני, או ליצור את התנאים לכך, בניסוח המכובס שמשמש מפעם לפעם את ההנהגות כאן ושם כמו האותיות הקטנות בפוליסת ביטוח. אלא שבסופו של דבר, לכל הפחות לפי שעה, הסכנה רק גדלה: משמרות המהפכה הפכו לגורם הדומיננטי בטהרן והפחד מעימות צבאי ירד משמעותית לאחר שהפך לשגרה.
לפי הדיווחים, ההנהגה הנוכחית בטהרן פתוחה הרבה יותר לאפשרות של פריצה לעבר נשק גרעיני, ובו בזמן היא מחזיקה בכמות אורניום מועשר שדי בה למספר פצצות אם תועשר הלאה. "המדינות ששקלו נשק גרעיני רואות מה קרה לסדאם חוסיין ולמועמר קדאפי", אומרת רבינוביץ׳. "שניהם הוצאו להורג, ולא היה בידיהם נשק גרעיני שיגן עליהם". אם איראן תפרוץ לנשק גרעיני, מעריכה רבינוביץ׳, "זו תהיה מכה קשה מאוד למשטר למניעת תפוצה גרעינית בעולם".
המוצא האחרון?
בפרק הראשון של "יס, פריים מיניסטר", סדרת הקאלט הבריטית, מציב יועצו של ראש הממשלה החדש את הדילמה הגרעינית שתרחף מעתה והלאה מעליו. הוא פורס כמה תרחישים של פלישה הדרגתית של הסובייטים למערב אירופה, ובכל פעם שואל אם ילחץ על הכפתור האדום כ"מוצא האחרון". ראש הממשלה מסרב בכל פעם. "הסובייטים בתעלה, מתכוננים לפלישה. האם זה הקו האדום?", הוא שואל לבסוף. לא, עונה ראש הממשלה. "אז איפה הוא, בפיקדילי?", הוא נענה בחזרה.
הסצנה הזאת מדגימה את רתיעתם של מנהיגים משימוש בגרעין, גם כשהדברים מנוסחים לכאורה במשוואות פשוטות. זה כמובן פועל יוצא של הרתעה הדדית, אבל גם של "טאבו גרעיני". "לאחר שארה"ב עשתה שימוש ראשון בנשק גרעיני בהירושימה ובנגסאקי, התגבשה בעשורים שלאחר מכן נורמה שלפיה אין עושים שימוש בנשק גרעיני, ושדבקה בו סטיגמה", מסבירה רבינוביץ׳. "בהדרגה, ובמהירות, התגבשה התפיסה שנשק גרעיני אינו נשק רגיל. זו לא סתם פצצה חזקה. זה נשק שהשימוש בו מסכן את האנושות כולה".
גם כאן, היחלשותו של הטאבו קשורה למלחמה באוקראינה. לפי ספרו של בוב וודוורד "War", בארה"ב היה חשש בסתיו 2022 שרוסיה תעשה שימוש בנשק גרעיני טקטי: פצצה בעלת ראש נפץ קטן יותר, שאמורה להביא להישגים צבאיים בשדה הקרב או להוות אזהרה גרעינית, ולא להשמדה של מדינת האויב.
בוושינגטון צלצלו פעמוני האזהרה, ושר ההגנה לויד אוסטין אמר למקבילו הרוסי סרגיי שויגו כי שימוש בנשק גרעיני "בכל היקף שהוא, נגד מי שיהיה, ייתפס בעיני ארה"ב והעולם כאירוע משנה עולם". האמריקנים איימו בתגובה קונבנציונלית מוחצת, כזאת שתמחק את הנוכחות הצבאית הרוסית באוקראינה. "בתקופת ביידן היה חשוב להם, ובצדק, לחזק את מה שקוראים לו הטאבו הגרעיני", מסבירה רבינוביץ'. "הם הבהירו באופן מובהק שהתגובה לא תהיה גרעינית, ושיהיה בה משום עונש על הפרת הנורמה".
ממאז נראה שלא עוברים כמה חודשים בלי איום גרעיני חדש. כל אימת שמכונת המלחמה שלו נתקלת בקשיים, פוטין מפריח רמיזות ומורה על תרגול היחידות האחראיות על הנשק הגרעיני. קודמו בתפקיד וטרול רשת בהווה, דמיטרי מדבדב, הפך את האיום באטום לשגרה כמעט יומיומית.
גם כאן אצלנו, אחד השרים הסתבך בתגובה קלוקלת על ההצעה להטיל פצצת אטום על עזה, וטראמפ עצמו הכריז באחד מלילות המלחמה עם איראן כי "ציוויליזציה שלמה תמות הלילה", מה שהביא את הבית הלבן להכחיש שנשקל שימוש בנשק גרעיני.
ובכל זאת, עד כמה שבירת הטאבו מקרבת אותנו לשימוש בפועל? הסכנה איננה רק בכך שיהיו יותר פצצות, אלא בכך שהתרחיש שהציגה הסדרה הבריטית ישוחק פעמים רבות יותר, על ידי יותר שחקנים, ותחת נורמות חלשות מאלה שריסנו את מדינות הגרעין במלחמה הקרה. ככל שזה יקרה, גדלה הסבירות שמישהו יגיע למסקנה אחרת מזו של רה״מ ההוא שלא היה מסוגל ללחוץ על הכפתור.
"ככל שיותר מדינות יצטרפו למועדון הגרעין, וככל שיותר מדינות יפתחו טכנולוגיות גרעיניות רגישות, הסיכוי שבסוף אחת מהן תפתח נשק ותעשה בו שימוש גדל", אומרת רבינוביץ׳. "זה לא אומר שזה יקרה, זה לא דטרמיניזם. פשוט סטטיסטית, יותר שחקנים ויותר כלי נשק, גדל הסיכוי שאחד יפר את הנורמות".
מנכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, רפאל גרוסי, סיפק הערכה פסימית אף יותר. בראיון לבלומברג השבוע אמר כי הוא מודאג יותר ויותר ממספר המדינות שחוזרות לדון באפשרות להשיג נשק גרעיני ולעשות בו שימוש, בעולם שמתמלא בסכסוכים ובמלחמות. ואם מספר החברות במועדון הגרעין אכן יגדל, אמר, "יהיה שימוש בנשק גרעיני, בוודאות, (זה, ד.ק) מובטח במאה אחוז".