התזה הרווחת במסדרונות המערב, לפיה טהרן מנהלת את מדיניות החוץ שלה מתוך פחד מפני דונלד טראמפ ה"קפריזי ובלתי צפוי", היא פנטזיה עיתונאית נוחה, אך מנותקת לחלוטין מהמציאות.
האיראנים אינם משחקים פוקר מול מטורף בלתי צפוי; הם משחקים שחמט מול יריב שהם קראו את כל מהלכיו מראש. עבור המנהיג דה פקטו באיראן, ראש משמרות המהפכה אחמד ווחידי, טראמפ אינו חידה בלתי צפויה, אלא מודל רציונלי לחלוטין, הכפוף לאינטרסים פוליטיים ועסקיים ברורים.
במקום להיבהל מציוצים או מהצהרות לוחמניות, האיראנים פשוט פתחו את ספר הלימוד הרשמי שלהם. "כוחו של המשא ומתן" שכתב ב-2025 השועל, שר החוץ עבאס עראקצ'י. המהלכים של טהרן אינם ניסוי קליני בפסיכולוגיה, אלא יישום טקסט-בוק, כמעט דוגמטי, של תורת המשא ומתן שכתב שר החוץ שלהם עצמו.
עראקצ'י לא מדבר על התנהלות בלתי צפויה הוא מדבר על סיזיפיות מחושבת. הוא מקדש את האסטרטגיה של "טפטוף מים על סלע" - חזרתיות עיקשת, עמידה נחרצת על עמדות מוצא, הפיכת הזמן למלכודת עבור היריב, וגיוס כל גרם של עוצמה לאומית לטובת המיקוח.
"העיקרון המרכזי", הוא כותב שם, "הוא לחזור, לחזור, ולחזור ולעולם לא למצמץ". כל מי שעוקב אחר הריקוד הדיפלומטי של איראן יזהה מיד את טביעות האצבע של הספר הזה: בניית חומות בצורות של תנאי פתיחה, סירוב מוחלט להעניק "מתנות חינם" לפני שהמשחק בכלל התחיל, ומעל הכל מתיחת הזמן כמו מסטיק כדי לייצר אצל היריב היפרוונטילציה פוליטית.
למעשה, ההתנהלות האיראנית מוכיחה בדיוק את ההפך מתזת "טראמפ מסוגל לכל". האיראנים לא רואים מולם מנהיג בלתי צפוי, אלא שחקן רציונלי לחלוטין, הכבול באזיקים של דמוקרטיה מערבית: שעון החול של בחירות האמצע, ציבור אמריקני ששבע ממלחמות יקרות, וקושי גובר לגייס קואליציה בינלאומית שתסכים לצעוד איתו. הם לא רואים משוגע. הם ראו פוליטיקאי לחוץ שאין לו כלים אמיתיים להתמודד עם משבר אנרגיה עולמי שהם יצרו.
טהרן ביצעה ניתוח כירורגי של מבנה הכוח בוושינגטון. הם מיפו בדקדקנות את יחסי הכוחות בתוך הממשל: מחד, אגף הניצים בראשות מרקו רוביו, ומאידך וות המשא ומתן הקרוב והמשפיע ביותר, המשולש של ג'יי.די ואנס, סטיבן ויטקוף וג'ארד קושנר.
האיראנים זיהו את החולשה המובנית של הצוות הזה - צוות של אנשי עסקים המחפשים "עסקה" מהירה, שחלקם מושקעים עמוק בנכסים ובאינטרסים בקטאר, המתווכת הנצחית.
על הבסיס הזה, טהרן הנדסה דיפלומטית מחוכמת. אל מול הבית הלבן, האיראנים לא מציגים חזית אחידה של "ציר הרשע", אלא מחזמר מתוזמר היטב של "שוטר טוב ושוטר רע". הדיפלומטים האיראנים החלקלקים משדרים לוושינגטון מסר מלטף: "אנחנו רציונליים, אנחנו אנשי עסקים כמוכם ומחפשים פשרה. אבל אנא, מהרו, כי 'משמרות המהפכה' המשוגעים לוחצים עלינו מאחור. אם לא נגיע להבנות מהר, הקיצונים יטרפו את הקלפים".
הצוות האמריקאי, להוט להישג מהיר ומשוחד מהקונספט של "עשיית עסקים", בולע את הפיתיון עם החכה והסירה כולה. התוצאה של הנאיביות הזו היא לא פחות מהסכם כניעה אמריקאי מביש, חסר תקדים בהיסטוריה הדיפלומטית.
כל זאת קורה לעיניהן המשתאות והמבועתות של בעלות הברית של ארה"ב בעולם הערבי המתון. הסעודים והאמירתים, שמכירים את הסוחרים מטהרן קצת יותר טוב מאילי הנדל"ן של ניו יורק, צופים בהלם במעצמה הגדולה בעולם נשכבת על השטיח הפרסי.
כיצד ישראל צריכה להתמודד עם המלכודת הזו? הליכה פרונטלית נגד הבריגדה של טראמפ היא טעות אסטרטגית שתתנפץ אל קיר של אגו. הדרך הנכונה היא אימוץ "שיטת זלנסקי" - בדיוק כפי שהודגם לאחר הזובור הדיפלומטי המתוחכם באותו מפגש בבית הלבן בספטמבר 2025.
זלנסקי, לבוש טישרט שחור כאילו יצא ממכון כושר, עזב את הפגישה מושפל ונזוף, אך בחר באסטרטגיה מתוחכמת - לא להתעמת עם טראמפ. הוא לא אמר לו "אתה טועה". במקום זאת, הוא חיבק אותו. הוא הציג עמדה מתוחכמת: צעד לכאורה לקראת טראמפ, החמיא לחוש העסקי שלו, הציע לו הבנות בנושאי יצוא מינרלים וכלכלה, אך בפועל - מסמס לחלוטין ופירק מבפנים את כל ההבנות המוקדמות שנוצרו בין טראמפ לפוטין. הוא נתן לטראמפ "תמונת ניצחון", אבל עיקר לחלוטין את המהות.
זו בדיוק האסטרטגיה שישראל חייבת לנקוט כעת. לא מלחמה גלויה בהסכם, אלא חיבוק דוב דיפלומטי. עלינו לשרטט קווים אדומים חקוקים ובראש וראשונה ניתוק לבנון מההסכם האיראני אמריקאי אך לא באופן מתריס ומופגן אלא לזרום עם המנגינה של טראמפ, להציע לו "עסקאות אלטרנטיביות" נוצצות, להחמיא לגאוניות שלו, ותוך כדי תנועה למסמס, לרוקן מתוכן ולתקוע מקלות בגלגלי הכרכרה של ההסכם האמריקאי-איראני.
לגייס כוחות בתוך הבייס הרפובליקני כולל תורמים שיהוו משקל נגד לציר וויטקוף-קושנר- וואנס, אבל לארוג הכל כמו רוקמת תחרה פרסית ולא בהתרסה כוחנית ובוודאי לא מטיפוף על תופי טאם טאם מחרישי אזניים של שרים תאבי רייטינג בממשלה.
האיראנים מומחים באריגת שטיחים, טראמפ מומחה במכירת מגדלים, אבל ישראל חייבת להיות המומחית בגזירת חוטים. בשכונה שלנו, מי שמחפש רק לעשות "דיל" מהיר, מוצא את עצמו בסוף בלי המגדל, בלי השטיח ובלי המכנסיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו