שיעור במגבלות הכוח האמריקני: למה עסקאות טראמפ לא ישרדו?

החתימה על מזכר ההבנות בין ארצות הברית לאיראן בארמון ורסאי הייתה טעונה בסמליות היסטורית. באותו מקום שבו עיצבו המעצמות את הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם הראשונה  שסימן את סיומה של מלחמה אחת, אך גם הניח את היסודות למלחמה הבאה - בחר הנשיא טראמפ לחתום על הסדר שנועד לעצור את סבב העימות הנוכחי מול איראן, מבלי לפתור את המחלוקות העמוקות שבבסיסו.

ימים אחדים לאחר מכן, במהלך סבב השיחות הראשון בין ארצות הברית לאיראן בשווייץ, הצהיר סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס כי וושינגטון מבקשת "לפתוח דף חדש" לאחר 47 שנות עוינות. דבריו שיקפו את שאיפת הממשל להפוך את ההסדר ממנגנון להפסקת אש לנקודת מפנה אסטרטגית ביחסים בין וושינגטון לטהראן.

המערכה מול איראן והדרך שבה הסתיימה מדגישות לא רק את מגבלות הכוח הצבאי האמריקאי, אלא גם את מגבלותיה של הדיפלומטיה העסקית. עוצמה צבאית, סנקציות ותמריצים כלכליים הם כלים חשובים, אך הם אינם מספיקים כאשר היריב רואה בסוגיה עניין של שרידות, זהות ומשמעות היסטורית. משטרים כמו איראן, צפון קוריאה ורוסיה אינם מפרידים בין אינטרס חומרי לבין תפיסת עולם, ואינם ממהרים להחליף נכסים אסטרטגיים בהבטחות כלכליות.

אולם דווקא כאן נחשפת מגבלת היסוד של מדיניות החוץ הטראמפיסטית. ההסכם הוא אולי הישג טקטי: הוא עצר את המלחמה, פתח פתח למשא ומתן והפחית את הלחץ על שוקי האנרגיה. אבל הוא רחוק מלהיות פריצת דרך אסטרטגית. הוא אינו משנה את טבעו של המשטר האיראני, אינו פותר את שאלת הגרעין, ואינו מבטל את מקורות העימות העמוקים בין איראן לבין ארצות הברית ובעלות בריתה.

בלב הבעיה עומדת האמונה שכמעט כל סכסוך ניתן לתרגום לעסקה. לפי גישה זו, גם יריב אידאולוגי או מהפכני יפעל בסופו של דבר על פי חישובי עלות-תועלת: אם יציעו לו די הקלות בסנקציות, השקעות או לגיטימציה, הוא יעדיף פשרה על פני עימות.

אלא שמדינות אינן חברות נדל"ן, ומשטרים מהפכניים אינם פועלים רק לפי מאזן רווח והפסד. עבורם, השאלה אינה רק מה מקבלים בתמורה, אלא על מה מוותרים: יוקרה, שרידות, זהות ואידאולוגיה. כאן בדיוק נכשלת לא פעם הדיפלומטיה העסקית של טראמפ: היא מזהה אינטרסים, אך מתקשה להבין את חשיבותה של האידאולוגיה והשלכותיה.

הניסיון עם איראן אינו הראשון. במהלך כהונתו הראשונה ניסה טראמפ להגיע לעסקה כוללת עם צפון קוריאה בפסגות בסינגפור ובווייטנאם בשנים 2018 ו־2019. וושינגטון הציעה לפיונגיאנג פיתוח כלכלי והקלות בסנקציות בתמורה לפירוק תוכנית הגרעין. אך מבחינת המשטר הצפון קוריאני, הנשק הגרעיני אינו קלף מיקוח רגיל; הוא פוליסת הביטוח העליונה של המשטר, סמל למעמדו וכלי ההרתעה המרכזי שלו מול ארצות הברית ודרום קוריאה. לכן, גם עסקה כלכלית מפתה לא הספיקה כדי להביא את פיונגיאנג לוותר על הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שבידיה.

דפוס דומה ניכר גם במאמצים להביא להפסקת אש בין רוסיה לאוקראינה. מקורביו של טראמפ, סטיב ויטקוף ובהמשך גם ג'ארד קושנר, נטו לראות את המלחמה במונחים של פשרות טריטוריאליות ותמריצים כלכליים. אלא שמוסקבה רואה באוקראינה חלק ממאבק רחב יותר על השפעה, זהות, מעמד ועוצמה רוסית. כאשר צד אחד מדבר בשפת העסקה והצד השני בשפה אימפריאלית-לאומנית, הפער אינו טכני אלא מהותי.

הפער הזה התגלה במלוא עוצמתו גם מול איראן. בניגוד לציפיות כי לחץ צבאי יביא להתפוררות פנימית או לכניעה מהירה, טהראן הוכיחה עמידות גבוהה בהרבה. משמרות המהפכה שמרו על לכידות ורציפות פיקודית גם תחת לחץ כבד, ובמקום לערער את יציבות המשטר, המערכה חיזקה את נחישותו לעמוד בפני כפייה חיצונית.

במקביל, איראן הוכיחה כי גם תחת מתקפה היא מסוגלת להסלים את העימות ולגבות מחיר מיריביה. סגירת מצרי הורמוז והתקיפות נגד יעדים אמריקאיים ואזוריים המחישו כי גם איראן מוחלשת יכולה לערער את היציבות האזורית ולהשפיע על הכלכלה העולמית. במילים אחרות, לא היה עליה לנצח; די היה לה להראות שהמשך המערכה יהיה יקר ומסוכן.

זו בדיוק הנקודה שבה התפיסה העסקית של טראמפ נתקלה במציאות. הממשל הצלחתו להפעיל לחץ ולהביא את איראן לשולחן, אך לא לכפות עליה שינוי יסודי בתפיסת הביטחון שלה. איראן הייתה מוכנה להסדרה שתעצור את המלחמה, אך לא להסדר שיתפרש כוויתור על כבודה, ריבונותה או נכסיה האסטרטגיים.

לכן, מזכר ההבנות שנחתם בוורסאי אינו כניעה אמריקאית, אך גם אינו ניצחון אסטרטגי. הוא ביטוי לפשרה כפויה: ארצות הברית ביקשה לעצור מלחמה יקרה ומסוכנת, ואיראן ביקשה לשרוד אותה מבלי לוותר על יסודות כוחה.

במובן זה, מזכר ההבנות אינו סוף הסיפור אלא תמרור אזהרה. הוא מלמד שעוצמה צבאית, כלכלית ודיפלומטית אינה מתורגמת אוטומטית ליכולת לעצב מחדש את התנהגותם של יריבים אידאולוגיים. טראמפ יכול לסגור מלחמות ולהציג עסקאות, אך כל עוד הוא מניח שהצד השני חושב כמוהו במונחים של מחיר ורווח, הוא עלול להחמיץ את הכוחות האידאולוגיים שממשיכים להניע את הסכסוך הבא.

ד׳׳ר ג׳סי ויינברג הוא חוקר בתוכנית ארצות הברית במכון למחקרי ביטחון לאומי-INSS.