איראן שרפה את הגשרים עם מדינות המפרץ: זה הזמן של ישראל

טרם חלפה יממה מפתיחת המתקפה הישראלית-אמריקנית על איראן, ובמדינות המפרץ הערביות כבר נרשמים מראות חסרי תקדים בתולדותיהן.

מתחילת המבצע ממטירה איראן טילים וכטב"מים על המדינות השוכנות מעברו השני של המפרץ: סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות, קטאר וכווית, חלקם יורטו בידי מערכות ההגנה ארה"ב או בעזרתה.

מטרתה של טהראן ברורה: לכפות על מדינות אלו להפעיל את כובד משקלן המדיני על ארה"ב כדי להביא להפסקת אש. נכון לעת זו, רק עומאן נותרת מחוץ לטווח האש, בהיותה המתווכת במו"מ להסכם גרעין בין איראן לארה"ב, האיראנים רוצים להותיר לו פתוח.

בעבור הישראלים, התמונות של יירוטים, אזעקות ורסיסי טילים הם אולי די שגרתיים, אך במדינות המפרץ הם מכרסמים בנכס אסטרטגי שהפך לחלק מהותי מהזהות הלאומית והאזורית: היותן "נווה מדבר" של שלום ויציבות בלב סערות המזרח התיכון.

מוניטין כנכס קיומי

במדינות המפרץ, ההגנה על הריבונות אינה רק סוגיה של ביטחון לאומי, אלא במידה רבה עניין של מוניטין גלובלי. כספקיות האנרגיה המרכזיות בעולם, הן מבינות כי אם התעשייה הגלובלית לא תבטח בזרימה השוטפת של נפט וגז בטווח הקצר והארוך, הדבר עלול - חלילה - להאיץ את המעבר העולמי לאנרגיות מתחדשות, תהליך שיפגע אנושות בהכנסותיהן. יתרה מזאת, מתוך היערכות לעתיד שבו תפחת חשיבותם של הדלקים הללו באופן בלתי נמנע, ביססו מדינות המפרץ - בעיקר העשירות שבהן: סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר - את מעמדן בשני העשורים האחרונים כמרכז פיננסי, טכנולוגי ותיירותי עולמי, הודות לרווחי האנרגיה ומיקומן הגיאוגרפי כצומת עולמי.

את התוצאות ניתן לראות בכל עבר: שטף המבקרים בדובאי (העיר הרביעית המתוירת בעולם, עם נמל התעופה העמוס בתבל); אירוח אינספור אירועי ספורט יוקרתיים - ששיאם כמובן במונדיאל בקטאר; נוכחותם של כדורגלנים בינלאומיים, אוניברסיטאות עילית, חברות מדיה, לוגיסטיקה וספנות; כנסים, תערוכות ואירועי תרבות ואמנות מהשורה הראשונה. אפילו תעשיית הבינה המלאכותית הצומחת שם במהירות שיא דורשת לשכנע את טובי המהנדסים בעולם להעתיק את מגוריהם לאבו דאבי ולריאד.

תנאי הבסיס לכל אלו הוא התדמית של המפרציות כמקום בטוח למגורים, לביקור ולעסקים. לפיכך, הפגיעה שנרשמה בשבת האחרונה הייתה לא רק מוחשית אלא תדמיתית-אסטרטגית: מיליוני הזרים והמבקרים שמצאו עצמם לפתע תקועים באזור מלחמה, תחת מרחב אווירי סגור עד להודעה חדשה, גורמים נזק עמוק לשאיפות המפרציות לקדם עצמן כנווה המדבר של המזרח התיכון.

הצורך להגן על הריבונות דחק את מדינות המפרץ, שביניהן שוררת לא פעם יריבות ועוינות, אל אותה הסירה. כולן זוכרות היטב את אימת מלחמת המפרץ ב-1991, אז פלשה עיראק לכווית ותקפה בטילים את סעודיה. סולידריות זו ניכרה, למשל, לאחר התקיפה הישראלית על לשכת חמאס בקטאר בספטמבר האחרון: למרות חוסר החיבה הרב של חלקן לקטאר, הן התייצבו מיד לצדה. "אנחנו יכולים לריב בינינו, הח'ליג'ים (אנשי המפרץ), אבל פגיעה באחד מאיתנו היא קו אדום", נאמר אז באזור.

כך קרה גם בשבת זו: סעודיה, המצויה בחודשים האחרונים בסכסוך מר עם האמירויות בנושאי המלחמה בתימן ובסודאן, הודיעה מיד כי תעמיד את כל יכולותיה לטובת שכנתה, ושליטי שתי המדינות קיימו שיחה פומבית לראשונה זה זמן רב.

מעימות לפיוס ובחזרה?

במשך שנים רבות מדינות המפרץ, בראשן סעודיה והאמירויות, ראו באיראן אויב מרכזי וייחלו לתקיפה ישראלית או אמריקאית שתביא לקץ משטר האייתוללות. אך מאז עברו מים רבים במפרץ.

מתחילת העשור הנוכחי, ריאד ואבו דאבי מצאו בנתיב הדיפלומטי והכלכלי כלי אפקטיבי יותר להכלת האיום האסטרטגי מטהרן. בעבור האמירויות, איראן הפכה לשותפת סחר שנייה בגודלה (כשחצי מיליון איראנים חיים ועובדים בשטחה); סעודיה, מצדה, זנחה את היריבות הדתית הוותיקה לטובת הסכם פיוס ב-2023, שאפשר לה להשקיט את העימותים האזוריים - מתימן ועד עיראק ולבנון - כדי להתמקד בפיתוח הפנימי שלה.

קטאר אף חולקת עם איראן את שדה הגז הגדול בעולם, מה שיוצר אינטרס מובנה ביציבות הדדית. כולן העדיפו מצב שבו המשטר האיראני חלש מכדי לאיים עליהן, אך חזק דיו כדי למנוע כאוס במדינה חמושה עד צוואר הנמצאת במרחק של כמאתיים קילומטרים בלבד מחופיהן.

אולם המאמצים המפרציים ללחוץ על ארה"ב להימנע מתקיפה נכשלו. בתגובה, איראן בחרה בצעד שמעיד על חומרת המצב בעיני המשטר האסלאמי: הירי האיראני לא מכוון רק לבסיסי הצבא האמריקני במדינות המפרץ (יעדים שאפשר לתפוס כאקס-טריטוריאליים), אלא גם לאזורי מגורים, בתי מלון ושדות תעופה באותן המדינות, לצד ניסיונות לפגוע במתקני נפט.

יחד עם המאמצים האיראניים לחסום את מצרי הורמוז - השער למפרץ, ששיתוקם יפגע קשות בעורק החיים של האזור - איראן הפכה את מדינות המפרץ לזירה נוספת במלחמה שנפתחה נגדה והגשימה את כל תרחישי האימים של שליטיהן.

אם כן, על פניו, האינטרס המיידי של שלטונות המפרץ הוא ללחוץ על ממשל טראמפ לעצור את המלחמה הזו, שאינה שלהן וגורמת להן נזק אדיר. מאידך, אי אפשר להתעלם מכך שאיראן, שבתעוזתה ובבהילותה להגיב בעוצמה, הנחיתה סטירת לחי למפרציות: למרות שהן עמדו בהתחייבותן לטהרן שלא לאפשר לארה"ב לתקוף משטחן, היא פגעה בהן בעורף האזרחי, לא רק ביעדים האמריקניים, ואף גרמה לאבדות בנפש.

היועץ לנשיא האמירויות אנואר גרגאש, אחד הדיפלומטים הבכירים במפרץ, סיכם זאת: "העמדה של איראן לא ברורה. זהו קוצר ראיה שיוצר עוינות שתמשיך לשנים ארוכות, וישיב את חוסר האמון שעבדנו כדי לגשר עליו - לא רק באמירויות אלא בכל המפרץ".

תחושת הבגידה הזו עלולה לדחוף את סעודיה והאמירויות לעמדה אגרסיבית יותר, שתתמוך דווקא בהעמקת המבצע האמריקני עד להקרסת המשטר, כולל העמדת שטחן ויכולותיהן לשם כך.

הבחירה של מדינות המפרץ באיזה משני הנתיבים לצעוד תלויה בדינמיקה המסוכנת של המלחמה המתפתחת במהירות. ככל שהמשטר האיראני יחוש מאוים ושאין לו מה להפסיד, הוא יעלה במדרגות ההסלמה: החל מפגיעה בתשתיות חיוניות במפרץ - למשל מתקני התפלת מים, עליהם נסמכים מיליוני תושבים באותן המדינות - ועד ל"נשק יום הדין" בדמות פגיעה במתקני הזרמת הנפט והגז מהמפרץ לעולם. תרחישים אלו עשויים להיתפס כאיום קיומי על המפרציות, לא יאפשר להן עוד להתמיד בהבלגתן ובקריאתן לאיראן ולארה"ב לשוב לשולחן המשא ומתן, אלא יידחף אותן לתמיכה בהפלת המשטר האיראני.

הזדמנות לישראל

כך או כך, ויהא אשר יהא יורשו של ח'מינאי וגורלו של המשטר בטהראן, דבר אחד ברור בנוגע ליחסי איראן והמפרץ: הגשרים שנבנו בעמל רב בשנים האחרונות נשרפו.

המצב החדש מציע הזדמנות לישראל: הטענה הישראלית הוותיקה, כי איראן היא האיום האזורי וכי על ישראל ומדינות המפרץ להתאגד בארכיטקטורה מדינית נגדה בגיבוי ארצות הברית, כביכול מתרקמת לנגד עינינו.

נוכח האיום המוחשי מאיראן, נראה כי הן למדינות הסכמי אברהם, האמירויות ובחריין, והן לסעודיה יש אינטרס ברור להתקרב לישראל. אך מנגד, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלישראל חלק משמעותי בהגעה לתרחיש האימים שבו מדינות המפרץ צופות כעת.

כבר מאז קריסת הציר האיראני ומבצע "עם כלביא" בשנה שעברה, נשמעה במפרץ הטענה כי ישראל החליפה את מקומה של איראן כ"מערערת היציבות האזורית", המאיימת על נווה המדבר השליו של המפרץ, והדבר קיבל עתה ביטוי מוחשי במיוחד. העליונות הצבאית הישראלית, אם כן, אינה מספיקה ליצירת התקרבות למפרץ; היא מחייבת גם מדיניות ארוכת טווח בסוגיות האזוריות השונות, שתצמצם את הסיכוי להתלקחותן.

לבסוף, אי אפשר להתעלם מהאירוניה בכך שארה"ב - המגינה הבלתי-רשמית של מדינות המפרץ, שב-1991 נלחצה להגנתן מפני סדאם חוסיין, היא הסיבה שמלכתחילה נגררו מדינות המפרץ לתוך העימות הזה. על אף התרעומת של המפרציות על וושינגטון, להגנה הצבאית האמריקאית אין חלופה בעבורן. זהו תפקיד שמעצמות אחרות, דוגמת סין, אינן יכולות למלא, ונווה המדבר שלהן מעולם לא היה זקוק לה יותר.

הכותב הוא חוקר במרכז דיין לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב