מבלי לגרוע מהשב"חים לגורמי הביטחון ולמקבלי ההחלטות, חיסולו בשבת האחרונה של ראא'ד סעד, בכיר הזרוע הצבאית של חמאס ברצועת עזה, היה צעד מתחייב מצידה של ישראל. לא רק בהמשך לשבועה לבוא חשבון עם כל מי שנטל חלק במתקפת 7 באוקטובר ובהכנות לה, אלא גם כדי לשבש את מהלכי השיקום, ההתחמשות ובנייתו מחדש של הכוח הצבאי של ארגון הטרור.
הידע הרב שרכש בעזה ומחוצה לה, הניסיון העשיר בשורה של תפקידי פיקוד ומטה, ומערכת הקשרים הענפה שפיתח עם גורמים רבים בציר ההתנגדות, היו כנראה מקצרים את תהליך ההתאוששות של צבא חמאס. לכן, יש לתמוה על נוסח הודעת הדרג המדיני כי ההנחיה על חיסולו של סעד ניתנה "בתגובה להפעלת מטען שהניחו מחבלי חמאס ושגרם לפציעת חיילינו בשטח הצהוב של הרצועה".
תיעוד מזירת התקיפה של "מספר 2" בחמאס, ראאד סעד, ומפינוי הגופות // ללא קרדיט
האמנם, אלמלא התפוצץ מטען זה, ראא'ד סעד היה יכול להמשיך את חייו באין מפריע? האם שותפו להנהגת חמאס, עז א-דין אל-חדאד, ושאר המפקדים בתפקידים השונים, יכולים לפרש כך את המדיניות הישראלית ולהניח כי מובטחת להם חסינות כל עוד הם לא פוגעים בנו?
לא צריך להיות מדינאי דגול כדי להבין שהבהרותיה של ישראל נועדו לרצות את ממשל טראמפ ולשכך את הביקורת כלפיה מצד המדינות המתווכות. כך ניתן להתרשם גם מהמשכה של הודעת הדרג המדיני, המתארת את פועלו העדכני של ראא'ד סעד "בשיקום ארגון הטרור ובתכנון ובביצוע של תקיפות נגד ישראל ובבנייה מחדש של כוח תקיפה, תוך הפרה בוטה של כללי הפסקת האש והתחייבויות חמאס לכבד את תוכנית הנשיא טראמפ".
אך מה שמשתמע מכך הוא שבעיקרון ישראל מקבלת על עצמה את כללי הפסקת האש גם ביחס לארכי-מחבלים, ושהיא נזקקת לסיבות טובות (או לתירוצים) כדי להצדיק את חיסולם - וזאת בשעה שמתקפת 7 באוקטובר היא כשלעצמה מהווה הצדקה מספקת בהחלט לכך.
התנהלות זו, כמו גם המאמצים להגיע להסכמים בזירות השונות, עלולים להחליש את הדימוי שישראל יצרה לעצמה לאורך המלחמה: הבריון השכונתי, שבכוח הזרוע מסיר את האיומים ומכתיב את הסדר באזור. בגישה זו אינה נעדרת חולשות וסיכונים, אך לפני שמחליפים אותה כדאי לבחון את מאזן יתרונותיה וחסרונותיה ביחס לחלופות.
כך או אחרת, על ישראל להמשיך במדיניות החיסולים באופן שיטתי ורציף בלי להסביר ובלי להצטדק. התנגדות חמאס לפירוז רק מחזקת את הגישה הזו.
להותיר את עזה בחורבנה
"תנועת חמאס דבקה ב'התנגדות' כאופציה אסטרטגית, אך בו-בזמן מנסה להתאים את פעולותיה לנסיבות הפוליטיות וההומניטריות הנוכחיות ברצועת עזה", כך סיכם אתר חמאס "אלרסאלה" את עמדת ארגון הטרור נוכח אתגריו הנוכחיים, במלאת 38 שנים להיווסדו. הוא נסמך בכך על דבריו של ד"ר חליל אל-חיה, ראש הלשכה המדינית בעזה.
בראיון שנתן לרשת "אל-ג'זירה" הקטארית בשבוע שעבר, אמר חאלד משעל: "המלחמה בצורתה הכוללת ללא ספק הסתיימה ואנחנו מקווים ופועלים לכך שלא תחזור".
באשר לשתי דרישותיה המרכזיות של ישראל, שמעוגנות בתוכנית 20 הנקודות של הנשיא טראמפ, הציג משעל נוסחות פשרה לא מפתיעות. בעניין העברת השלטון מידי חמאס הוא ציין את הסכמת התנועה להקמת ממשלת טכנוקרטים "ולאיחוד בין רצועת עזה ליו"ש", ואילו בעניין פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה חזר משעל על רעיון ה"הודנה" של נצירת הנשק ושמירתו בלי להתפרק ממנו.
עם הנוסחאות הללו ונכונות לתמוך בהצבת כוח ייצוב בינלאומי, משעל מקווה לשכנע את המדינות המתווכות, ובאמצעותן את ארה"ב, ללחוץ על ישראל לעבור לשלב ב' בתוכנית טראמפ.
זהו השלב שאמור לספק לפלשתינים את אחד ההישגים החשובים מבחינתם לאחר עצירת המלחמה - נסיגה ישראלית משמעותית משטחי עזה, כולל מהאזורים הדרומיים, הצפוניים והמזרחיים שנמצאים כיום בשליטת צה"ל, למעט רצועת ביטחון צרה לאורך מרחב הגבול (הפרימטר הביטחוני). שלב זה אמור לסלול את הדרך לנסיגה מוחלטת של צה"ל בשלב השלישי.
בנקודת הזמן הנוכחית, מה שמעניין את הממשל האמריקני יותר מכל הוא ייצובה של הפסקת האש, קיבוע מציאות של אי-לוחמה שתאפשר לנשיא ארה"ב להתברך בהישג זה ומעבר למימוש תוכניותיו האחרות.
ואולם, קשה לומר שבנתונים הנוכחיים, המעבר לשלב השני הוא אינטרס ישראלי. ההפך הוא הנכון! שליטת צה"ל באזורים שמהם הוא אמור להתפנות, לא רק משפרת את ההיערכות הביטחונית מול התרחישים השונים, אלא שהיא משאירה בידי ישראל מנוף לחץ משמעותי על חמאס ועל המדינות המתווכות כדי למלא את דרישותיה.
בראייתה של ישראל, הפסקת האש אינה המטרה. פירוק יכולות האויב ופירוז השטח מנשק - הן המטרות העיקריות ביחס לזירה זו, ועד כה, לא רק שהן לא הושגו, אלא שמלבד הצהרות על המחויבות לכך, לא הוצגה שום תוכנית מעשית להשגתן.
עתה, לאחר שהושבו כל החטופים החיים וכמעט כל החטופים החללים, הנסיגה מהאזורים הללו היא מחיר שישראל נתבעת לשלם, אינטרס של הפלשתינים ושל נותני הערבות להסכם, אך לא של ישראל.
משליך גם על הזירה מול חיזבאללה
כפי שנכתב לא פעם, החלל שנוצר בהיעדר הגדרות ברורות למונחים "פירוז" ו"פירוק מנשק" מתחיל להתמלא בפרשנויות יצירתיות, כמו זו שהציג חאלד משעל. ישראל לא יכולה להסתפק בפתרונות למראית עין. גישתה ביחס לסוגיית הפירוז בעזה תשפיע לא רק בזירה זו, אלא גם על מאמציה להביא לפירוק חיזבאללה.
טוב יעשה הדרג המדיני אם יבהיר בפשטות כי משמעות הדרישה לפרז את השטח היא שרצועת עזה תישאר נקייה מכל יכולת צבאית - נשק קל או כבד, התקפי או הגנתי, תחמושת, אמצעי ייצור, מנהרות, כלי שיט ואוויר, אמצעי קשר, שליטה ומודיעין - לא בידי חמאס ולא בידי שום גורם פלשתיני אחר בשטח הזה.
מבחינת ישראל, עדיף להשאיר את המצב ברצועה כפי שהוא על פני "התקדמות" במתווה שלא יקדם את מטרותיה, יגביר את הלחצים עליה, ורק יכביד על התנהלותה. רצועת עזה, שמחציתה נתונה לשליטה ישראלית ומחציתה האחרת שקועה בהרס ובחורבן נטול עתיד, ללא תקווה ובלי שיקום - עדיפה על פני מתווה שלא יכלול פירוז אמיתי מיכולות צבאיות.
הכותב הוא ראש מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, כיהן כראש המל"ל בשנים 2017-2021.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו