כמעט שנתיים ל-7 באוקטובר, המלחמה בעזה הפכה להיות חלק מרכזי בשיח הפוליטי האירופי, ומהווה לא פעם את קו השבר הפוליטי בין המחנות. לאחרונה, מסתמנת החרפה עבור ישראל: המרכז הפוליטי החל נוטה יותר ויותר כנגדה והלחץ הפוליטי על הממשלות האוהדות ביבשת הופך לעיתים לאיום על היציבות הפוליטית במדינות.
"החשש הגדול ביותר של האיחוד האירופי הוא שהמלחמה במזרח התיכון תפלג את היבשת", אמר לאחרונה גורם באיחוד האירופי המעורה ביחסי ישראל-בריסל, "והנה זה קורה. הפגנות, תקיפות פיזיות, ונדליזם, ויכוח תקשורתי, זה כבר מתחיל לערער ממשלות".
הדברים נאמרו בתחילת החודש לאחר שקנצלר גרמניה פרידריך מרץ (המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, CDU) החליט להטיל אמברגו נשק חלקי בעקבות ההכרזה על הכיבוש הקרב של עזה. המניע המיידי של מרץ היה – לצד התמונות הקשות מעזה - הלחץ הקואליציוני מצד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) מהשמאל-מרכז.
מרץ, תומך אדוק של ישראל, עשה חישוב פוליטי פשוט: הקואליציה השברירית שלו עמדה בפני שורה ארוכה של אתגרים, בו בזמן שמפלגת הימין הפופוליסטית "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) הלכה והתחזקה בסקרים. אל מול הסכנה לממשלתו, שנתפסת על ידי רבים כממשלת חירום לבלימת הימין הקיצוני, בחר מרץ להימנע מסיכון לממשלתו, גם תמורת הסרה חלקית של התמיכה בישראל.
מי שבישראל חושב שניתן לתלות תקוות באותו ימין פופוליסטי גרמני, יכול להסתפק בדבריו של היו"ר המשותף של ה-AfD טינו כרופאלה שהביע תמיכה בהחלטת האמברגו כשהוא מציין שעמדת המפלגה היא לא למכור נשק לאזורי סכסוך, וכי לדעתו מתבצעים פשעים בעזה על ידי ישראל. נקודת האור, אם קיימת, היא דווקא בתגובות הביקורתיות בתוך מפלגתו של מרץ להחלטה.
המקרה של גרמניה היה הבולט, אבל לא היחיד. להיפך. מדי כמה ימים צצים ביבשת משברים פוליטיים פנימיים סביב המלחמה, מה שמעמיד בפני תומכי ישראל דילמה קשה: לדבוק בתמיכה בישראל ולהסתכן במשבר פוליטי – או להיעתר לדרישות השמאל במדינותיהם. כשהדרישות האלה הולכות ומגיעות גם מגורמים במרכז או אפילו הימין הפוליטי, המצב נעשה מסוכן אפילו יותר.
בסוף השבוע האחרון התפטר שר החוץ ההולנדי קספר ולדקאמפ לאחר שלא הצליח להעביר סנקציות נגד ישראל. יש הרואים בכך מהלך פוליטי ציני: מפלגתו הולכת ונמחקת בסקרים לקראת הבחירות באוקטובר. ולדקאמפ, שגריר הולנד בישראל לשעבר, דחף לכתיבת דו"ח אירופי על ישראל שיבדוק אם הפרה זכויות אדם. למרות שהוא שייך למרכז הפוליטי, הוא השתמש בכוחו בממשלת המיעוט כדי לנגח את ישראל.
לא רחוק משם, בבלגיה, קואליציה של חמש מפלגות מפולגת סביב העניין הישראלי. ראש הממשלה בארט דה ובר ושר הביטחון במדינה תומכים בישראל, אך שר החוץ מגיע ממפלגה עוינת. הרכבת קואליציה במדינה היא אירוע מורכב שלוקח חודשים. כעת, חודשים אחרי הקמתה, הוויכוח על ישראל מאיים שוב על יציבותה.
שר החוץ מקסים פרווט, תיאר את המלחמה בעזה כ"רצח עם" ומאיים: "אם לא יינקטו צעדים לקידום ההכרה בפלשתין, משבר חמור עומד בפתח... היעדר פעולה קונקרטית עלולה להוביל לחסימת נושאים חשובים אחרים עבור הממשלה בבלגיה".
גם בצרפת, איטליה, אוסטריה ומדינות רבות נוספות, הקואליציה המקומית מתמודדת עם פילוג פנימי, כאשר דעת הקהל הולכת ונוטה נגד ישראל.
למה אירופה תמכה במלחמה נגד איראן - ומתנגדת לעזה
"עזה הפכה להיות סוגיה משמעותית בשיח הפנים אירופי, זו אולי סוגיית החוץ הכי נוכחת לצד אוקראינה, לפעמים אפילו יותר מאוקראינה", מסביר רמי דניאל, חוקר ורכז תחום אירופה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
הוא מסביר כי ההשפעה אמנם מורגשת במדינות רבות, אך היא "מורכבת כי בכל מדינה היא פועלת בצורה אחרת". לדוגמא, באיטליה, הוא מסביר כי "דעת הקהל נגדנו", אך הממשלה מצליחה להתמודד עם הלחץ הפנימי עד כה. "מלוני מחזקת את הקשר עם הרשות הפלשתינית, אבל עדיין מגנה על ישראל באיחוד האירופי, לא מכירה במדינה פלשתינית ולא משלמת על כך מחיר גבוה".
לעומת זאת, "בספרד מדובר על ממשלה אנטי ישראלית באופן ניכר, אך לפי הסקרים הימין הוא זה שאמור לנצח בבחירות הבאות". הוא מסביר כי זו עדות לכך שלא ניתן לגזור מ"הקולניות" של הממשלה נגד ישראל – את עמדת הציבור, לטוב או לרע.
הוא גם עומד על תופעה אחרת, שניתן להגדיר אותה כפועלת לטובת ישראל. "יש מקומות באירופה שהדגל הפלשתיני הפך להיות סמל של כל מה שלא עובד באירופה – החל מאוכלוסיית מהגרים שלא משתלבת ועד הזדהות של האליטה עם אינטרסים אחרים מאלו של המדינה, לדוגמא עם אלה של קבוצות מהגרים", הוא מסביר.
צרפת היא דוגמא לכך. "הרחובות מלאים בגרפיטי של 'תשוחרר פלשתין", ומול זה ואנחנו רואים עליה עקבית של הימין, זה שתומך בישראל", הוא אומר, "הפוליטיקאים שואלים את עצמם: 'האם אזרחי המדינה באמת מצביעים לפי עמדתם לגבי הסכסוך במזה"ת?' אני מאמין שהתשובה פעמים רבות היא לא, וסוגיות קריטיות לחייהם כמו כלכלה, ביטחון ובטיחות, הגירה וכדומה מכריעות לבסוף".
ובכל זאת, ד"ר רמי מדגיש: בחודשים האחרונים ישנו שינוי מגמה והוא נוטה לרעת ישראל. "מאז סיום הפסקת האש, המרכז הפוליטי במדינות אירופה מתרחק מישראל ופונה נגדה. גם האנשים שנגד הכרה במדינה פלשתינית, כבר לא מקבלים את ההתנהלות של ישראל". כשהמפה מתחלקת בחדות בין השמאל לימין, הערך של תמיכת המרכז הפוליטי הוא יקר – ולפי שעה ההזדהות שלו עם ישראל צוללת ברחבי היבשת.
"אחרי הבחירות לאיחוד האירופי שנערכו בשנה שעברה הייתה נטיה ברורה של הבוחרים ימינה. זה הוביל ל'התמרכזות' של השמאל ביחס לישראל מתוך הבנה שזה מזיק לו פוליטית. זה השתנה: המרכז-שמאל התיישר לצד של השמאל הקיצוני יותר, וגם הימין המתון הולך ומתרחק מאתנו", מסביר רמי ומוסיף כי כעת גם מנהיגי הימין צריכים לייצר החלטות נגד ישראל כדי להתמודד עם דעת הקהל ולשמור על יציבות.
"מפלגות המרכז-ימין מנסות כמה שיותר להסיט את תשומת הלב מהסוגיה הישראלי, ובחודש האחרון כמעט לא דיברו על עזה. עד ההצהרות של סמוטריץ' ונתניהו על כיבוש עזה – ואז הנושא חזר לכותרות, יחד עם הביקורת הקשה".
הדבר נוגע בסיבות העומק המשפיעות על התפיסה של ישראל. איך אזרח אירופי בלי שום נגיעה לנושא מכריע לגבי דעתו? "התחושה של אזרחים רבים באירופה היא שהעולם משתנה, ויש גורמים שמערערים את המודל האירופי המבוסס על חוק בינלאומי וסדר עולמי ליברלי דמוקרטי. האויבים המסורתיים של זה הם פוטין, סין, צפון קוריאה ואיראן – ובזמן האחרון גם טראמפ ונתניהו", מסביר דניאל.
הדבר הזה גם מסביר למה אירופה התייצבה לחלוטין לצד ישראל במלחמת 12 הימים, שם נתפסה כחלק מהגוש הליברלי שנלחם נגד משטר דתי פונדמנטליסטי. "מנהיגי המדינות מבינים את הסכנה מצד איראן ומחזיקים בעמדה דומה, זו מציאות מורכבת". מה הפתרון? "באירופה מבינים שלא הכל באשמת ישראל, שיש מגמות עולמיות כמו נשיאותו של טראמפ, אבל אנחנו צריכים להתחבר חזרה אל אירופה ולקיים מערכת יחסים שלא מבוססת רק על אינטרסים, אלא גם על ערכים בסיסיים משותפים".
"המבצר האיטלקי"
המבחן המובהק של היחסים יהיה שאלת הסנקציות. האקדח מונח על השולחן: פגיעה בהסכם האסוציאציה עם אירופה. ההסכם נוגע בהיבטים שחשובים כמעט לכל אזרח ישראלי: נסיעה ללא צורך בוויזה או במחיר נגיש, סחר חופשי שמתבטא במחירי המזון או בייצוא, מחקר משותף ועוד.
מי שעומד בחזית כנגד הפגיעה בהסכם הן גרמניה ואיטליה, לצד מדינות קטנות יותר כמו הונגריה וצ'כיה. לחלק מהסנקציות דרוש רוב יחסי של 17 מדינות שמייצגות 65% מתושבי האיחוד. הנקודה החלשה ביותר בסכר שמונע את שיטפון הסנקציות היא אולי איטליה, שם מצבה של ישראל בדעת הקהל בשפל חסר תקדים.
"ישראל היא נושא משפיע מאוד על הפוליטיקה האיטלקית", אומר העיתונאי והסופר האיטלקי סטאפנו פיאצה, שתומך בישראל. "הממשלה בראשות ג'ורג'ה מלוני שומרת על עמדה ברורה: תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה וגינוי חד של ארגון הטרור חמאס - תוך איזון עם הצורך להגן על האוכלוסייה האזרחית. הקרבה למדינה היהודית היא מוסכמה יחסית בתוך קואליציית המרכז ימין במדינה".
"האופוזיציה הפכה את הסוגיה לנשק: חלקים ממנה, גם לא מהשמאל הקיצוני, אימצו בגלוי תעמולת חמאס, וארגנו פגישות וכנסים עם דמויות שנויות במחלוקת כמו נציגת האו"ם פרנצ'סקה אלבנזה. זה מחזק את הלגיטמציה של הנרטיב התומך באלימות ג'יאהדיסטית".
הלחץ מחלחל למרכז הפוליטי. שר החוץ האיטלקי אנטוניו טאיאני טען במאי כי הפעולות של ישראל בעזה "אינן מקובלות", שר ההגנה גידו קרוסטו אמר לפני שבועיים כי ממשלת ישראל "איבדה את ההיגיון והאנושיות שלה", ולא שלל הטלת סנקציות על ישראל כדי "למצוא דרך לכפות על ראש הממשלה נתניהו לחשוב בבהירות".
מה הסיכוי ש"שהמבצר האיטלקי יפול"? "ההצטרפות של איטליה להודעה האחרונה נגד הנעשה בעזה מצביעה על כך שהעמדה שלה משתנה, ויתכן שיהיו לכך השלכות בבריסל שישראל תרגיש", אומר ד"ר אייל רובינסון, מומחה ליחסים בינלאומיים מהמחלקה למזרח התיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל.
גרמניה היא "קו ההגנה" הישראלי האחרון באיחוד, גם אם יש מדינות כמו צ'כיה והונגריה שהן יותר קולניות ממנה בתמיכה בישראל. אם היא תחליט לתמוך בצעדים נגד ישראל, או לא תטיל את כובד משקלה כנגדם, הם יקרו. האיסור החלקי שהטיל מרץ נגד ייצוא נשק, הוא לא סימן טוב.
"ההשפעה של הסוגיה הישראלית על הקואליציה בגרמניה הופכת לברורה, זה מצבן של רבות מהממשלות שתומכות בישראל: לצד זאת יש לחץ בזירה האירופית ממדינות אחרות, מהתקשורת ומדעת הקהל", מסבירה ד"ר מאיה שיאון צדקיהו מפורום אירופה באוניברסיטה העברית ומכון מתווים.
"הדבר המרכזי שמשנה את המדיניות מתמיכה בישראל – ליציאה נגדה, זו המדיניות של ממשלת ישראל", היא מוסיפה, ומסבירה כי בסופו של דבר, למרות הלחץ הפנימי, "95% מחברי מפלגתו של מרץ מאמינים כי תמיכה בישראל שווה לתמיכה בממשלה הישראלית" ולכן אי אפשר להסביר את שינוי הקו של מרץ רק ככניעה ללחץ קואליציוני וציבורי.
בגרמניה הנושא הישראלי הוא לא עוד סוגיית חוץ, אלא עניין פנימי רגיש שנוגע בתפיסה של הגנה על מדינת היהודים כסיבת הקיום של המדינה הגרמנית החדשה ("שטאט-רזון"). למרות זאת ד"ר רובינסון מאמין שהיא זירה ממנה ניתן להסיק על זירות אחרות.
"בספרות המקצועית הבוחנת תהליכי קיטוב בחברות דמוקרטיות מצביעים על תהליך בו מספר סוגיות הופכות להיות חלק מ'קו השבר הפוליטי', והסוגיה הישראלית-פלשתינית הפכה לכזו", הוא אומר, "במובן הזה, היא גורם שדוחף לחוסר יציבות במקום שבו כבר ישנן גחלים רוחשות".
