בדרום אסיה מציינים היום (חמישי) 20 שנה בדיוק לאסון הצונמאי הגדול משנת 2004, אחד מאסונות הטבע הקטלניים ביותר, בו נהרגו מעל 226 אלף בני אדם. אינדונזיה היא המדינה שספגה את רוב הפגיעה ובה בלבד נספו כ-170 אלף בני אדם. אפרת שביט פרחי, ישראלית שטיילה עם בן זוגה באזור החופים שנפגעו באותו הזמן, משחזרת את רגעי האסון.

לפני 20 שנה, נסעה אפרת שביט פרחי עם בן זוגה לטייל בתאילנד. עד כה, סיפור ישראלי נפוץ למדי. הם טיילו בצפון המדינה ואז ירדו דרומה לאיים, לאזור של קראבי. משם הם לקחו אוניה לקולנטה - שהיה מקום עם הרבה אירופאים ומעט ישראלים, שזה מה שחיפשו.

"מצאנו מלון עשוי אבן, קצת יותר מרוחק מהחוף"

"הגענו לשם לילה לפני, לבונגלו שהיה נורא יקר וקצת חשוך, באזור מבודד", היא מספרת. "באותו בוקר חיפשנו מקומות אחרים ומצאנו מלון שעשוי אבן, קצת יותר מרוחק מהחוף. הוא היה חדש יותר והיו בו הרבה אנשים. זה היה על החוף אבל לא מאוד קרוב". בדיעבד, ההחלטה הזאת היא זו ששינתה את גורלם והצילה את חייהם של הזוג.

״באותו לילה היינו במלון. כשהגיע הצונאמי בבוקר הוא שטף לגמרי את הבונגלו. יתכן ואם היינו נשארים שם באותו לילה, או שהיינו מתים או במקרה הטוב כל הדברים שלנו היו נקברים בהריסות של הבונגלו".

"למרבה המזל, החלטה אחת קטנה הובילה למסלול אחר לגמרי. המלון שאליו עברנו היה חדש, ויחסית מרוחק יותר מהחוף. ישנו בקומה השניה אז לא קרה לנו או לחפצינו כלום, אבל באותו בוקר קמנו והלכנו לחוף וישבנו על המים. אני הלכתי להביא לנו שייקים ובן בזוג שלי, רועי, נשאר לשבת על כסאות על החוף".

"כשחזרתי שאלתי אותו למה הוא התרחק מהמים? הוא ענה לי שהוא לא זז"

"כשחזרתי שאלתי אותו למה הוא התרחק מהמים, כי כשהתיישבנו היינו ממש על המים. אז הוא אמר לי 'לא זזתי, למה את אומרת שהתרחקתי?'. עניתי לו 'מה זאת אומרת, אתה ישבת על החוף, איך יכול להיות שלא זזת?'. הוא השיב - 'אני נשבע לך, לא זזתי'. זה היה הבדל רציני, המים נסוגו אחורה משהו כמו 30 מטר, זה היה ממש מוזר.

"ואז, לפתע, שמענו איש אחד ממוצא אירופאי יצא מהמים, רץ וצעק לאנשים לברוח. אנשים לא הבינו מה הוא רוצה. התברר שהוא ראה לפני סרט דוקומנטרי על צונאמי ועל זה שהמים קודם נסוגים ורק אחר כך עולים. משום מה הוא הבין את זה".

"הגל הראשון שהגיע היה קטן יחסית, עוד צילמנו אותו והתלהבנו, זה היה מאוד יוצא דופן כי בתאילנד, בחופים האלה, אין בכלל גלים, זה ים שטוח לגמרי. אני זוכרת שהמקומיים הסתכלו על זה במבט מוזר. הם לא הבינו מה פשר הגלים, אפילו שזה היה עוד גל קטן יחסית בהתחלה.

"שימי את התיק על הגב, למקרה שנצטרך להתחיל לרוץ"

"ואז, התחילו להגיע גלים נוספים. הגל הבא שהגיע היה קצת יותר גדול. הוא סחף את הנעליים שהיו לנו ואת הכריות של המסעדה על החוף. תחילה עוד הזזנו את חפצינו ועזרנו לבעלי המסעדה, אבל אז הגיע עוד גל, יותר גדול. פתאום רועי אמר לי: 'שימי את התיק על הגב, תחזיקי את הסנדלים שלי ושלך, למקרה שנצטרך לרוץ'.

"התחלתי לצחוק כי לא ידענו מה זה צונאמי באותו זמן, זה לא היה מוכר. שאלתי אותו - 'מה, למה שנרוץ?' והוא השיב, 'לא יודע, יש לי תחושה שמתחיל פה איזה צונאמי'. אני אפילו לא ידעתי מה זה, לא הכרתי את המילה".

"הוא הלך לכיוון המים כדי לאסוף משהו שנסחף, וראה אותם עולים באופן מפחיד - כמו קיר של מים. הוא צרח ׳רוצי!׳. מבלי להסתכל מה קורה מאחוריי, התחלתי לרוץ בעוד הגל מאחורינו. סחבתי את הסנדלים והתיק על הגב והוא עזר לבעלי המסעדה. פתאום, הוא הסתכל הצידה וקלט שאני לא על ידו. הוא נורא נבהל, הסתובב וראה שאני קצת מאחוריו.

"הוא רץ לכיווני, תפס לי את היד, לקח לי את הסנדלים ופשוט הטיס אותי קדימה. כשהוא הסתובב והלך לכיוון הגל הוא ממש ראה את הכל, אבל אני לא ראיתי את זה קורה - רק אחר כך - ראיתי את ההרס".

"רצנו כמה דקות קדימה והגענו לאזור של המלון שלנו. נעצרנו, הבטנו לאחור וראינו שהגל הפסיק לרדוף אחרינו - וחזר בחזרה. כל החוף היה הרוס. זה היה פשוט הזוי. ספות כבדות ובונגלו וסירות מרוסקות אחת על השנייה, כל המסעדות נהרסו, חומות התמוטטו - הרס מטורף".

"הסתכלנו ולא האמנו שזה קרה. המקומיים התחילו להגיד שהם עולים להרים, כי דיברו על "אפטר שוק" ופחדו שגל יבוא שוב. עלינו על הטנדר של בעלי המלון ונסענו מעלה להרים. היינו שם בערך שעה עד ששיעמם לנו. היינו בגישה הישראלית של - ׳הכל בסדר, לא יקרה לנו כלום'".

"מי שלקח אותנו למעלה אמר שיורד לבדוק מה קורה עם המלון. הוא פחד שקרה לו משהו, אז אמרנו שנרד איתו. כשהגענו למטה חזינו בהרס מטורף. התחלנו לצלם את הכל. התאילנדים שם היו בשוק, כל החיים שלהם היו שם והכל היה הרוס. למלון ששהינו בו לא קרה כלום, כי הגל הפסיק ממש לפני שפגע בו והמזלש היה שהמבנה כולו היה עשוי אבן".

"בן זוגי התחיל לעשות חוסם עורקים מחולצות ולטפל בפצועים"

"היו קצת אנשים שנפצעו. אני זוכרת שטיפלנו בהם. רועי באותה תקופה סיים שנה ראשונה בלימודי רפואה, על כן התחיל לעשות חוסם עורקים מחולצות ולטפל בפצועים שהובלו לבית חולים. הרבה אנשים רצו לברוח משם אבל לקח יום או יומיים עד שהתחילו לצאת אוניות. כל התיירים כמעט נעלמו מהאי, גם לא היו כמעט מסעדות כי כמעט הכל נהרס. זה היה אירוע שאף אחד לא הבין איך להתמודד איתו - מפני שזה אי - אז לאף אחד לא היה הציוד המספק או היכולת להתמודד".

"ביום הראשון לאחר הצונאמי היינו בערך 20 חבר׳ה שנשארו. היינו בחוץ עם תיירים נוספים בפאטיו,. אחת הבנות התאילנדיות הכינה אורז ואנחנו הכנו בשר ועוף במטבח המלון, והאכלנו את כולם.

"יום למחרת המקומיים התחילו להתארגן על אוכל, רוב התיירים עזבו את האי, אך רועי ואני החלטנו להישאר. משרד החוץ צלצל לבית המלון, הייתה זאת אמא של רועי שהצליחה לחייג אלינו דרכם מישראל - ושאלה אם אנחנו זוקיקם למסוק חילוץ לבנגקוק. סירבנו - היה לנו טוב ורק הגענו לאיים. כולם היו בהלם כי רק אלינו התקשרו מישראל".

"חשבנו לעזוב לקופיפי אבל פחדנו מריח הגופות - אמרו שהוא נוראי"

"נשארנו עוד שבוע עם מעט תיירים. זה היה הזוי, אבל הרגשנו שרצינו להישאר כי היה לנו טוב שם. בהתחלה חשבנו לעזוב לקופיפי כדי לעזור בחילוץ כמויות מטורפות של גופות שהיו שם. לבסוף לא נסענו כי פחדנו מהגופות, דיברו על כך שהריח שם נוראי, ובכלל בשלב מסוים סגרו את החוף לאנשים שידעו כיצד לתפקד במצב".

"באותה תקופה לא היו רשתות חברתיות, לכן לאנשים לקח הרבה זמן להבין את סדר הגודל של מה שקרה. רק בדיעבד, כשהבנו את כמות ההרוגים באסון בזה - הבנו שהיה לנו מזל. אני חושבת שלא הבנתי כמה טראומתי זה היה, עד שלפני חמש שנים חזרנו לתאילנד עם שני ילדינו, אחרי שלא היינו שם מאז. הגענו לאזורים בהם היה הצונאמי ונהיו לי חלומות מזעזעים. היה לי קשה להיכנס למים, נבהלתי מכל גל הכי קטן והוצאתי את הילדים מהמים".