זה ש"חוק ביבי" שמקדם שר המשפטים גדעון סער הוא חוק פוליטי, ברור לכל. אבל כדי לשלול את הבסיס החברתי־דמוקרטי של החקיקה הזו אפשר להציג שלושה נימוקים. הראשון, זוהי פגיעה בסיסית בדמוקרטיה, כי אם אני חושב שפלוני הגנב הוא חכם וטוב להנהגת המדינה, זכותי במשטר דמוקרטי לבחור בו. קל וחומר כאשר חלק גדול מהציבור כלל לא חושב שפלוני גנב, אלא פשוט הוגש נגדו כתב אישום ומתנהל נגדו הליך משפטי מעורר ספקות. בג"ץ כבר דן במועמדים שבעליל הוכח כי הם תומכים בטרור ופסק לטובת הזכות לבחור ולהיבחר. ללא כתב אישום, אותם חברי כנסת היום יכולים להגיע להרכבת ממשלה.
ההיבט השני מוכר היטב למתנגדי החוק: פשוט אי אפשר להניח בידיו של בעל תפקיד משפטי ממונה את היכולת לקבוע מי יהיה ראש ממשלה ומי יודח מתפקידו כראש ממשלה. היועמ"ש כבר לקח את הסמכות לקבוע מי יכול להיות שר ואת מי השר יכול למנות; עכשיו הממשלה המסתובבת סביב בנימין נתניהו רוצה לאפשר ליועמ"ש גם לקבוע מי יכול ומי אינו יכול להיות ראש ממשלה.
הנימוק שמשתמשים בו בקואליציה בעד החקיקה, למשל זאב אלקין, הוא שאסור שאדם ינצל את ראשות הממשלה לניהול מדיניות משיקולים אישיים. זה מאוד יפה וצודק, אבל בשביל זה יש גוף פרלמנטרי, הכנסת, או ציבור הבוחרים בבחירות, ואלו הכלים הדמוקרטיים שיחליטו אם ראש הממשלה פעל היטב לטובת האינטרס הלאומי והציבורי, או שניצל את תפקידו לרעה. כידוע, הציבור העניק לנתניהו תמיכה רחבה בהרבה מלסיעות הקואליציה.
וכאן נכנס נימוק פוליטי דמוקרטי שנראה כי מתעלמים ממנו. במצב הדומה להיות, אם החוק יעבור, ישראל תיכנס אוטומטית אחרי בחירות למשבר חוקתי. מפלגה כמו הליכוד תרוץ מאחורי מנהיגותו של נתניהו או מישהו אחר שאולי כבר הגישו נגדו כתב אישום. המפלגה מתכננת לבטל את החוק כשתגיע לשלטון. בינתיים, במסגרת החוק, הנשיא מנוע מלהטיל על "הנאשם" את הרכבת הממשלה. אפשר לפתח את התרחיש הזה, אבל מדובר בפלונטר מייד במעמד הפתיחה של הרכבת הקואליציה.
בצד הפוליטי העכשווי, "חוק ביבי" הוא פופוליזם מהוגן אבל זול. כשמנדלבליט אמר בהרצאה לפני שנים אחדות שאסור לאפשר שלשכת ראש הממשלה תהפוך לעיר מקלט לעבריינים, הוא התכוון לחסום את החוק הצרפתי, שימנע הליך משפטי נגד ראש ממשלה מכהן. החוק הנוכחי לוקח טווח ביטחון ומעודד את המשטרה לחקור מועמדים פוטנציאליים לראשות הממשלה, כדי שהיועמ"ש יידע מראש להרחיק אותם מעיר המקלט ההיא בירושלים.
אבל מה שיותר גרוע הוא התחושה שהחוק נועד להעניק נשק לא קונבנציונלי בידי כוח פוליטי מסוים. נוצרים שני צירים בהנהגה הפוליטית. האחד, לפיד־בנט, שמנהיגים את הקואליציה; האחר, גנץ־נתניהו. בשניהם החזק מוותר לחלש. "חוק ביבי" הוא נשק בידי הציר הראשון, אך מעבר לרווח פוליטי זמני מאוד הוא עלול לסבך את הדמוקרטיה הישראלית מעבר לסיבוכיה העכשוויים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו