תבהלת הקלפי: מי רוצה שנפחד מהבחירות - ולמה?

פאניקה מהדתה, את זה אנחנו מכירים. גם תבהלה מקריסת הדמוקרטיה מוכרת לנו. אבל בשבועות האחרונים מסתמן אובייקט חדש למסע תבהלה: הפאניקה מהבחירות. "שומרי הסף" השונים כבר מתריעים משיבושי בחירות, משטיפות מוח, ממבצעי השפעה, ממתקפות בוטים, מבחישה איראנית, אולי רוסית, אפשרות לסינית, עין גם על טורקיה.

>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<

מוועדת הבחירות יוצאים תדרוכים והתרעות על הסכנות האורבות לטוהר הבחירות. מכוני חשיבה ומחקר מזהירים מפני פגיעות אפשריות בפרטיות ההצבעה או בשקלול התוצאות. התקשורת מלאה בכתבות על לוחמה פסיכולוגית שנועדה לשחק לכם במוח ולעוות את התודעה, כדי לזרוע פילוג ושסע ערב הבחירות. בארגוני מחאה (נחשו איזה) מגייסים מתנדבים למבצעי הגנה הרואיים על הדמוקרטיה ומבטיחים נוכחות קרבית בקלפיות, בעיקר במעוזים המועדים לפורענות (נחשו איפה).

בשיח הציבורי הופך יום הבחירות מאירוע שאזרחי ישראל אמורים לשאת אליו עיניים בתקווה ובהתרגשות - לתרחיש נפיץ, דליק, מועד לפורענות. סבירות גבוהה למשבר פוליטי ופוטנציאל לקונפליקט חברתי. תבהלת קלפי

נערכים שם לכל תרחיש שבו יצטרכו להציל את הקלפי מחורשי רעה שמתכננים לשבש, להפחיד, לאיים, להפריע, להתפרע, או סתם לגנוב את הבחירות. ומעל הכל, רובצת האימה הגדולה מפני קטסטרופת יום הדין: היום שבו הימין יזייף את תוצאות ההצבעה או פשוט לא יקבל אותן, ויסרב למסור את השלטון למנצחים האמיתיים.

כך הופכת בהדרגה החגיגה הגדולה לדמוקרטיה, יום הבחירות לכנסת, לאירוע מפחיד ומאיים. מיום שאזרחי ישראל יכולים ואמורים לשאת אליו עיניים בתקווה, בהתרגשות, בהתלהבות - לתרחיש נפיץ, דליק, מועד לפורענות. סבירות גבוהה למשבר פוליטי. פוטנציאל לקונפליקט חברתי. משהו רע עומד לקרות, בדרך אל הקלפי, מאחורי הפרגוד, או בליל ספירת הקולות. תפחדו. 

פוליטי? זה מגעיל אותי!

אני לא מתווכח עם הדאגה לטוהר הבחירות, או עם הצורך להבטיח את תקינות ההליך. אני לא אדיש לכך שהקיטוב הפוליטי עלול להטעין את הבחירות באדים רעילים של שסע ועוינות. וברור לי שיש בעולם מי שמחפשים חרך לתקוע דרכו טריז בינינו ולערער את היציבות. אבל האיומים מפני תרחישי קיצון הגיעו לגודש כזה, לאינטנסיביות כזו, לדרמטיות כזו, שאדם שפוי עלול לעצור ולשאול את עצמו: בשביל מה אנחנו צריכים את זה עכשיו, את הבחירות האלה, בעצם?

אנחנו מתקרבים בצעדים גדולים להשלטת היסטריה תקשורתית מעצם קיומן של הבחירות. פאניקה קולקטיבית מאירוע הדגל של הדמוקרטיה, שהולך ונבנה בדיון הציבורי כמשהו שמצריך לא רק ערנות אזרחית, אלא פעולות מנע ממסדיות, הגברת פיקוח ושליטה על הפעולה האזרחית.

זה בפני עצמו כבר מבצע השפעה, גם אם לא מכוון או מתואם, שממנו משתמעת דרישה להתערבות מלמעלה, כמיהה ל"שומרי סף" שייקחו אחריות וייכנסו לוואקום השלטוני, החברתי, הניהולי, המנהיגותי - שעלול להיווצר אם הרע מכל יקרה.

התוצר העמוק של תעשיית הפאניקה הזו הוא ערעור האמון בהליך הדמוקרטי. לא יהיה אפשר להגיע ליום הבחירות, ולא יהיה אפשר לצאת ממנו בתחושה שהכל היה תקין ושהדברים התנהלו בהגינות. גם אם לא יימצאו ראיות לזיוף תוצאות, נישאר עם התחושה שגורם אינטרסנטי שיחק לנו במוח עם סרטוני "דיפ פייק", דיסאינפורמציה, מניפולציות וכזבים. ואם אנשים הלכו לקלפי כמו זומבים, כדי לשלשל מעטפה עם פתק שמישהו זדוני שתל להם בתודעה - אז מה הערך האמיתי של כל העסק?

כל זה מצטרף לדפוסי חשיבה שכבר הושרשו בציבוריות: מפלגות אידיאולוגיות הן "קיצוניות", ולכן עדיפות מפלגות "מרכז". ויכוח רעיוני הוא דבר מקטב, ולכן עדיף לדבר רק על "הסכמות". טשטוש אידיאולוגיה הוא כמעט ערך בפני עצמו. ברור שכל מה שהפוליטיקאים נוגעים בו - הוא פסול ורעיל. החלטות, רפורמות, חוקים. הכל מתויג כ"שנוי במחלוקת", "אצבע בעין", "מעורר סערה".

בעידן החדש הכל נובע מ"שיקולים פוליטיים" - כלומר פסול מיסודו. גם אם הוא עבר בכל הצינורות המקובלים. גם אם הוא קיבל את רוב האצבעות בכל הוועדות. גם אם מליאת הכנסת הצביעה בעדו. היום זה כבר לא מספיק. אם יש ארגון מחאה שמתעצבן או פרשנים שמתנגדים - סימן שמדובר ב"חקיקה מופקרת" או "פוליטיזציה מסוכנת", שהקואליציה הבאה תצטרך "לתקן". ועד אז יש סוללה של ארגונים שיעתרו לבג"ץ, וזה כמובן יקפיא, ויעצור, וידון, וידרוש הסברים, וייקח את הזמן, ואז כנראה גם יבטל.

מה שברור הוא שהמנהיגות הנבחרת, זו שעשתה את הלא ייאמן ונבחרה על ידי רוב הציבור על אפן ועל חמתן של האליטות והמערכות מעצבות התודעה, היא לא ראויה. נבנה באופן קפדני ומחושב מיאוס תרבותי מהפוליטיקה, ומהרעש שהיא מייצרת. איך אמר פעם יאיר לפיד: אנשים רוצים ממשלה שלא תטרטר להם בראש. "ממשלה לא אמורה לעשות כל כך הרבה רעש", הוא כתב. "ממשלה היא גוף תפקודי. ניהולי. שמתווה מדיניות. היא אמורה לקום בבוקר, לעבוד בשקט".

ביחד עם המאסת הפוליטיקה ודיכוי האידיאולוגיה, המטרה היא לטפח שאיפה קולקטיבית להעביר את השלטון מידיהם המפוקפקות של "הפוליטיקאים" למערכת לא־נבחרת ו"מקצועית" ש"תדע מה לעשות"

זו תפיסה הרסנית של פוליטיקה ושל ממשל. כי הטרטור הזה, שמפחיד כל כך את יאיר לפיד ואת מצביעיו, הוא רעש הפולמוס, המיקוח והמו"מ הפוליטי - עד להכרעה שנעשית בין נבחרי ציבור שזה תפקידם. השקט המנהלתי הוא בדיוק ההפך: זה "לתת לאנשי המקצוע" לעבוד, כלומר לתת לממסדים הלא־נבחרים לנהל את המדינה.

קוראים לזה פאשיזם רך

על הרקע הזה זורחת דמותו של גדי איזנקוט, כמנהיג נטול משקל אידיאולוגי או רעיוני, אבל עתיר ב"סמכות" שנובעת בדיוק מתוקף היותו אנטי־פוליטי. זו הסגולה המנהיגותית המוערכת ביותר בישראל הפוסט־אידיאולוגית. אמנון לורד כתב זאת לפני כשבועיים: "המסר הסמוי שהבוחר מקבל הוא שאצל גדי איזנקוט יהיה סדר, השקט האדמיניסטרטיבי יוחזר על כנו".

לורד התכוון למפלגות הרמטכ"לים ולמועמדות של בכירי המערכת הביטחונית, שנתפסים, משום מה, כמי שרק שיקולים ממלכתיים ומקצועיים מובילים אותם, ולא, חס וחלילה, אידיאולוגיה, השקפת עולם, או הכי גרוע: "אינטרסים פוליטיים". המטרה היא לטפח שאיפה קולקטיבית להעביר את השלטון למערכת לא־נבחרת ש"תדע מה לעשות". אני אלך צעד אחד קדימה ואקרא לילד בשמו: פאשיזם רך. וזה גם מה שעומד מאחורי סימונו של יום הבחירות כאירוע אסוני בהתהוות.

כל הפרויקט הזה של יצירת המיאוס מהפוליטיקה, דיכוי השיח האידיאולוגי, וכעת גם ליבוי הפאניקה מהבחירות עצמן - מגיע, באופן אירוני, מהאגפים שמציגים את עצמם כמי שנאבקים להצלת הדמוקרטיה. כשמוסיפים לזה את כוונותיהם המוצהרות לסגור ערוצי תקשורת ולהדיח מינויים "פוליטיים", מותר לשאול אם עבור המחנה הליברלי בישראל, הפאשיזם הוא צעד בדרך להצלת הדמוקרטיה. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים.