לא קישוט: הדרישה של איזנקוט לשילוב נשים מנסה לנצח משחק מכור

הבטחתו של גדי איזנקוט לשבץ 50% נשים ברשימתו עוררה, כצפוי, את הרפלקס המותנה של השמרנות המקומית. עורכת הדין והפובליציסטית צפנת נורדמן, קול בולט באגף הימני-שמרני, מיהרה לתייג את המהלך כ"אג'נדה שמאלית" ריקה מתוכן, כאילו עצם הדרישה לייצוג הוגן היא סוג של פגיעה ב"מקצועיות". 

האמת היא הפוכה: הניסיון לצבוע כל דרישה לשוויון מגדרי כצדקנות חלולה הוא דמגוגיה שנועדה להשאיר את המפתחות של המדינה בכיס האחורי של הגברים, לנצח.

דרישה בלתי מתפשרת לאיכות

בואו נעשה סדר: אני לא תומכת באף אישה רק כי היא אישה. "משבצת האישה" האוטומטית היא זו שהביאה לנו את טלי גוטליב, את הדר מוכתר, ואת השרה לקידום מעמד האישה תואר שמרגיש כמו בדיחה גרועה על חשבוננו.

פמיניזם אמיתי הוא לא הנחה בגלל מגדר; הוא דרישה בלתי מתפשרת לאיכות. אני לא פחות ביקורתית כלפי נורדמן, רגב, שלייסל או גוטליב רק בגלל שהן נשים. להפך הסטנדרט שלי כלפיהן גבוה יותר, כי הן אלו שאמורות לסלול את הדרך, לא לחסום אותה בבוץ של פופוליזם.

שנים של חינוך

הנחת היסוד המעוותת של מתנגדי השוויון היא שהמצב הקיים הוא "מריטוקרטי" כלומר, שהגברים שנמצאים שם כרגע הגיעו כי הם הכי טובים. באמת? האם מישהו ברצינות חושב שגולדקנופף מוכשר יותר מהטבחית הממוצעת במזנון הכנסת? שדודי אמסלם הוא השיא של היכולת האנושית בהשוואה לכל אישה אקראית ברחוב?

העובדה שאין כמעט מנכ"ליות במשרדי ממשלה ושרשימות הקואליציה נראות כמו מועדון גברים סגור, היא לא תוצאה של חוסר כישרון נשי. היא תוצאה של שנים של חינוך, של תרבות "חבר מביא חבר", ושל גברים בעלי כוח שגיבו זה את זה במשך דורות ולא מתכוונים לוותר על סנטימטר של שליטה מרצונם החופשי.

המשחק מכור

​הדרישה ל 50% נשים סביב שולחן מקבלי ההחלטות בכל תחום היא לא קישוט. היא הכרח קיומי. נשים מביאות תפיסת עולם אחרת, סדרי עדיפויות שונים וניסיון חיים שגברים, עם כל הרצון הטוב, לעולם לא יבינו עד הסוף. אנחנו לא "סתומות" ולא "טיפשות", ואנחנו ממש לא בעד נשים כאוטומט ריק מתוכן.

אנחנו פשוט מבינות שהמשחק מכור. שוויון הוא לא צדקה; הוא הדרישה לבחור את הטובים והראויים ביותר וזה פשוט סטטיסטית בלתי אפשרי שכל ה"ראויים ביותר" הם תמיד גברים. פמיניזם אמיתי לא עושה הנחות לאף אחד. לא לגברים שחוסמים את הדרך בתירוצים של "מקצועיות", ולא לנשים שמשתמשות בכוח שלהן כדי להנציח את הדיכוי של עצמן ושלנו.