המפלצת הביורוקרטית שישראל בנתה נגד עצמה - מתה

קשה להכיל את חשיבות המהפכה שהוכרזה השבוע בישיבת הקבינט הביטחוני. בפרופיל נמוך במכוון תוקנה אפליה אנטישמית שהנהיגה מדינת ישראל מאז 1967 כנגד יהודים ביהודה ושומרון. על הדרך כרסם הקבינט בסמכויות הרסניות שניתנו לרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו ואפילו התחיל לתקן את עוולות הסכם חברון של בנימין נתניהו עצמו.

הגינויים הפבלוביים של ארגוני שמאל קיצוני וממשלות עוינות נגד המהלך לא מתחילים לדגדג את עוצם משמעותו. כי החלטות הקבינט מפרקות את המפלצת הביורוקרטית־קפקאית, האנטי־ישראלית, שישראל כוננה במו ידיה, במטרה למנוע מיהודים לרכוש אדמות ביו"ש. מפלצת שתחילתה בימי מפא"י אחרי ששת הימים, אבל רוב ימיה דווקא תחת שלטון הליכוד ונתניהו.

רק שעתה נאלץ נתניהו להיכנע לבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שבשיתוף עם ישראל כ"ץ וגורמים אידיאולוגיים בליכוד הובילו למהפך.

המרכיב המרכזי עוסק בהסרת החסמים על רכישת קרקעות ביו"ש בידי יהודים. זה מתחיל מהסרת החיסיון ממרשם המקרקעין, שמעכשיו יהפוך לשקוף אונליין, ויסייע לאתר קרקעות ולמנוע הונאות. אבל זה מפליג לביטול דרמטי של חוק ירדני עוין, שעדיין תקף.

קשה להאמין, אבל מאז 1967, גם תחת ממשלות הליכוד, ישראל קיבעה בחקיקה צבאית את החוק הירדני האנטישמי, האוסר על מכירת קרקעות למי שאינם בני הלאום הערבי. בתחילת ימי הליכוד אפשרו לעקוף את החקיקה הזו באמצעות שימוש בחברות ירדניות שנרשמו ברמאללה, שבהן שלטו יהודים. כך נרכשו אדמות של יישובים, למשל בשומרון.

עם הלחץ הבינלאומי ורוח אוסלו, ממשלות ישראל, כולל אלו של נתניהו, מנעו רכישת קרקעות נוספות. זה נעשה, בין היתר, באמצעות אמצעי קפקאי נוסף שמכונה "היתר עסקה", שגם הוא בוטל השבוע. לפיו, לא די שרכשת קרקע בכסף מלא וביושר - נדרשת לקבל היתר עסקה מהמנהל האזרחי, ואם לא קיבלת - הלך הכסף.

שיא השימוש הנבזי במבוך הקפקאי הזה נרשם בפרשת רכישת "בית השלום" בחברון ב־2007. הרוכשים היהודים הגיעו אלי יומיים לפני שנאלצו להיכנס לנכס, כיוון שהרשות הפלסטינית עלתה על מכירת הקרקע לאיש קש מטעמם. קודם הכניסה למבנה ביקשנו היתר עסקה וסורבנו מייד.

ראש הממשלה היה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ, והם הורו לראש המנהל האזרחי לעשות שימוש בכלי הזה כדי למנוע את הרחבת הנוכחות היהודית בחברון. ואם לא די בכך, הם שלפו כלי דרקוני שהוכן בזמנו על ידי טליה ששון והפרקליטות הצבאית, שכונה "צו בדבר שימוש מפריע". השימוש המפריע נבע, כמו אצל קפקא, מהעובדה שהם לא נתנו היתר עסקה, ומכיוון שאין היתר עסקה חייבים לפנות מייד את הבית.

רק מאבק משפטי ארוך שנים, שאותו הובלתי בתחילתו בבתי המשפט, הצליח לגרום לכך שבית השלום מאוכלס כיום במשפחות יהודיות. אבל האיסור העקרוני הגורף על רכישת קרקעות בידי יהודים נותר על כנו, עד השבוע.

ביטול המלכודת המשפטית־ביורוקרטית הזו ישנה באופן דרמטי את היקפי ההתיישבות ביו"ש, וסוף־סוף יספק אפשרות שוויונית גם ליהודים לרכוש קרקעות במרכז ארץ ישראל התנ"כית. לאור העובדה שגוש דן וגוש ירושלים משוועים להתרחבות לכיוון יו"ש, מדובר במהלך אסטרטגי מרחיק לכת, מבחינת מדינת ישראל כולה.

ואגב, מעניין מאוד לציין שהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, נתנה השבוע גיבוי משפטי מפורש ומוצק להחלטות הקבינט. יש הפתעות בחיים.

אור בקצה מנהרת אוסלו

ובכל זאת נדרש צעד נחוש נוסף למימוש פוטנציאל הרכישות וההתיישבות, והוא מחייב מאבק נגד הרשות הפלסטינית, שמנהלת מלחמת חורמה נגד ערבים אשר מוכרים קרקעות ליהודים.

הפרטנרים מרמאללה אינם חוששים אפילו לחטוף מוכרי קרקעות מתוך ירושלים ולהשליך אותם לכלא. השבוע עסקו בכך השרים אורית סטרוק וגדעון סער, אבל זה ממש לא מספיק. כחלק מהמאבק הכולל לביטול הסכמי אוסלו נדרש להילחם בנחישות גם בפעולות העוינות האלו של האויב מרמאללה.        

להחלטת הקבינט השבוע היתה גם זווית שמסמנת שינוי מגמה בנוגע לרשות הפלסטינית ואוסלו. זה בא לידי ביטוי בהקניית סמכויות לישראל באזורי B ו־A, בנוגע לאיכות הסביבה, מים וארכיאולוגיה - תחומים שבהם עושה הרשות הפלסטינית הכל כדי לפגוע בנו, למחוק את שרידי ההיסטוריה היהודית ולייבש יישובים בתוך הקו הירוק.

בנוסף, ופרדוקסלי במיוחד - הקבינט הקנה סמכויות למנהל האזרחי ולגוף המוניציפלי של יהודי חברון לפעול בתחומי תכנון ובנייה ואחזקת השטח, בניגוד להסכם חברון. גם כאן מדובר בהיפוך מגמה, הפעם כנגד צעד שעשה בנימין נתניהו עצמו בינואר 1997, כאשר הוציא לפועל את ההסכם שהכין שמעון פרס.

ההחלטות הדרמטיות של השבוע מדגימות שוב את האופי הסכיזופרני של הממשלה הנוכחית. אל מול מהלכים שגויים ואובדניים שלה בחזיתות אחרות, למשל בעזה, הממשלה פורצת דרך להידוק האחיזה הישראלית ביו"ש, בהובלת שרי מפלגת "הציונות הדתית". אחיזה שמשמעה סם חיים לקיום המדינה והתפתחותה. המהלכים מתנהלים תוך ניצול הכאוס ששורר בחזית הבינלאומית האנטי־ישראלית, ולפחות בתחום הזה אפשר לזכות השבוע בקצת נחת.

ברק מחוץ לגדר

לפני כשנה וחצי מחיתי באולפן "אזור מלחמה" בערוץ 13 על עצם העובדה שמזמינים אדם כמו אהוד ברק להתראיין בחגיגיות, למרות שהוא מסית למרד שיטתי בממשלה ואפילו עודד את סרבנות השירות ערב 7 באוקטובר.

האירוע הסתיים בשערורייה מיותרת, שדווקא היא זכתה לתשומת הלב: כיניתי את ברק "חלאה", וכאשר לא אפשרו לי להסביר מדוע קמתי ועזבתי את השידור החי. בינתיים יושרו ההדורים עם ערוץ 13, אבל בעיית הלגיטימציה שניתנת לאנשים כמו אהוד ברק ממשיכה לאפיין את כלי התקשורת של המיינסטרים.

כי הרי לא נדרשו הגילויים האחרונים בפרשת אפשטיין כדי להבין איזה אדם אפל הוא אהוד ברק. מהאופן שבו זכה בבחירות 1999 באמצעות עמותות פיקטיביות, דרך גילויי נהנתנות קיצוניים, ששמים את מיתולוגיית סיפורי נתניהו באור תמים, ועד להסתה השיטתית של ברק למרד נגד הממשלה הנבחרת, שאותו הוא מכנה בכזב מרי אזרחי. הוא לימד את מובילי קפלן הקיצוניים ביותר את התורה, והוא שאחראי במידה רבה לשבירת הכלים ערב התקפת חמאס.

יחסיו ההדוקים של ברק עם הפדופיל האנס אפשטיין, לצד ההתבטאויות הגזעניות שלו שנחשפו עכשיו, הם רק בונוס. אדם כמוהו צריך היה להיות מורחק מחוץ לגדר הציבוריות הישראלית, מוקע ומבוזה.

הוא, כמו אהוד אולמרט ואחרים, מושחתים שמאשימים אותנו מעל כל במה בג'נוסייד, שמספקים חיזוקים לטיעוני האויב ומנסים לרסק את החברה הישראלית מבפנים.

אלא שברק ודומיו נותרו מרואיינים לגיטימיים ומשפיעים, בגלל עיוות בראייה של עיתונאים ומעצבי דעת קהל מהשמאל. מי שמשחקים באש עם הקווים האדומים של החברה הישראלית במטרה להכריע את הוויכוח הפוליטי במדינה.