השחרת ישראל וחייליה בעולם - והגזלייטינג של הפצ"רית

תכננתי לכתוב שהפצ"רית בגדה בנו פעמיים. פעם אחת כאשר ערבבה משפט עברי ושנאה בינלאומית, פרקה את רגשי הנחיתות הישראליים שלה על חיילי צה"ל תוך שהיא משחירה אותנו בהתנדבות בעולם וכל מה שאתם כבר יודעים, ופעם שנייה כאשר עשתה לנו השבוע גזלייטינג מארץ הגזלייטות.

כי הרי מה היה פה כשיפעת נעלמה בחוף הצוק? הפושעת עוררה בנו, הקורבנות שלה, רגשות אשמה. בטח יצא לכם להיות במערכת יחסים כזאת, אולי אפילו עם עמית לעבודה: הוא פגע בכם, נעלבתם, העזתם להגיד שהוא לא בסדר, ומהר מאוד המקרבן הצליח להפוך את הקערה על פיה ככה שהוא הקורבן ואתם הפוגעים.

כשזה קורה לאדם רגיל, זה כנראה יושב על סט רגשות מורכבים שבמסגרתם הוא חושב: איך מישהו מעז לבקר אותי ולומר לי שאני לא בסדר - שיתבייש מי שמעז להגיד לי ככה. הפוגע מבטל את הרגשות שלנו בגלל תערובת של רגשי נחיתות ועליונות, והופך ממקרבן לקורבן.

כשזה קרה ליפעת שלנו, הגזלייטינג תוכנן היטב גם כדי להשפיע על סדר היום. הפרקליטה המודחת נתנה לעצמה ייעוץ משפטי מן המובחר (אגב, אנחנו משלמים עבורו), והצליחה להשתמש בפוקוס שהופנה כלפיה לטובתה, כדי להפוך ממקרבן לקורבן. היממה הזאת נצרבה בתודעת האומה ובתודעה המשפטית, ותהיה קרדום לחפור בו לאורך המשפט: כל פעם כשקצת יהיה קשה, יאמרו עורכי דינה - עקב מצבה השברירי של יפעת נא להתחשב.

זה כבר קרה השבוע. קוראים לזה גזלייטינג, וזה משהו שאנשים מניפולטיביים עושים אחרי שהם כבר ניצלו אנשים או סיטואציות, ובא להם לסחוט את הלימון הזה עוד.

הפרקליטה המודחת נתנה לעצמה ייעוץ משפטי מן המובחר (אגב, אנחנו משלמים עבורו), הפכה את סדר היום הציבורי, וליממה אחת - גם הפכה ממקרבן לקורבן. הצריבה הזו תלווה את המשפט

משחררת לכם את הרוצחים, סבבה?

תכננתי לכתוב שהפצ"רית בגדה בנו פעמיים, אבל אתם מכירים את הזרימה הזאת אחרי שמתפוצץ סיפור על מטרידן סדרתי ופתאום יש לעוד קורבנות אומץ להתלונן? אז כזה. רק שכאן הכל היה ידוע, ולא היתה לגיטימציה ציבורית לדבר על זה.

בקבוצת ווטסאפ קטנה סיפרו השבוע הוריה של רִנה שנרב שנרצחה לפני שש שנים: "יום אחד מצלצל הטלפון בביתנו: 'שלום משפחת שנרב, איתן ושירה, אתם מוזמנים לפגישה עם הפצ"רית ועם התובע הצבאי הראשי בעוד כמה ימים'. ואנחנו שואלים את עצמנו: במה זכינו לכבוד הגדול הזה? כשהגענו לפגישה לא האמנו. הפצ"רית והתובע ניסו לשכנע אותנו לעסקאות טיעון שבמסגרתן רוצחיה של רִנה שלנו הי"ד ישוחררו תוך כמה שנים. למה? כדי להימנע ממשפט ארוך, ועוד טענות רדודות שכאלה. לא האמנו.

"אתם רוצים לשחרר בעסקאות טיעון מחבלים שכבר שוחררו מהכלא, חזרו לטרור, רצחו ופצעו - רק כדי לסיים את הסיפור מהר? תגובתם היתה: 'אתם לא רוצים כבר לסיים את הסיפור הזה? אתם לא רוצים לנוח?' ענינו שאנחנו חושבים על כל עם ישראל ולא רק על ההרגשה הפרטית שלנו ועל המשפט שלנו. היה נראה שאלו דברים שהם לא שמעו מעולם. ובמקום לשנות גישה - הם לעגו לנו. היינו המומים, כאובים, מאוכזבים. לא האמנו שזו יכולה להיות דעתה של הפצ"רית.

"וזה לא נגמר. אחרי כמה שבועות קיבלנו הזמנה לפגישה עם ראש השב"כ דאז, רונן בר, שניסה גם הוא לשכנע אותנו להסכים לעסקאות טיעון. כשלא האמנו שהוא מנסה לשכנע אותנו להסכים לכזאת הצעה, שאלנו אותו 'אבל למה לשחרר רוצחים בלי משפט ובלי ענישה ראויה? שיירקבו בכלא עד סוף חייהם! והוא ענה לנו שהוא מפחד מהבג"ץ וש'גם הפצ"רית מעורבת בסיפור'.

"שדה תימן זה רק חלק מהסיפור", חשפה משפחת שנרב המתגוררת בעיר לוד. "לפי הסנגורים של המחבלים קובעים את מועדי הדיונים. סנגורים שבזים למערכת, מאחרים לדיונים, מדברים בחוצפה ולא מפחדים לנהל מאבקים על מחסור בחניה ליד כלא עופר, על איכות פינות הקפה בכלא עופר, וכן הלאה"...

קשה לעמוד מול בריונות. יותר קל להיכנע ולספר לעצמך סיפורים פרוגרסיביים בנוסח: "אני מקל על המשפחות השכולות בכך שהן לא יצטרכו להיות שוב בבית המשפט מול הרוצחים". ברור שהאמת היא שאתה רק יוצר עוד משפחות כאלה כשאתה נכנע לבריונות הזאת. אם כלא עופר מתנהל באופן הזה, ואם הפצ"רית וראש השב"כ התנהלו באופן הזה, אפשר להבין טוב יותר גם את קונספציית 7 באוקטובר. מדובר באותו עומק של הכחשה, הנובע מאותו שורש.

כל זה אינו משל

שמישהו יאהב את הפצ"רית כמו שאני אוהבת טקסים של הילדים בצבא. ותבינו, אני ממש לא מההורים האלה. כשהילדים היו קטנים התפללתי שתהיה מסיבת חנוכה רק עם הריתמיקאית והגננת, בתיכון העדפתי אסיפת הורים טלפונית, וגם בקורונה אהבתי את הקונספט של מסע כומתה עם קישור לזום.

אבל גם השבוע, בפעם המי-יודע-כמה שלי, הרגשתי כאילו זכיתי בפיס והרצל מנגן את "מחר" בקרן יער יחד עם התזמורת על רחבת המסדרים, אי-שם, רגע לפני שהבת שלי עלתה עליה גם. מעניין אם הצוערים יודעים שמתנגן עכשיו הלחן של "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", תהיתי.

אולי הצבא צריך ללמד את חייליו מהן מילות השירים שהוא מנגן בטקסים שלו - המפקדים ייתכן ויסתכנו בהדחה בגין שיח אמוני, אבל גם יבטיחו תחושת שליחות עמוקה שנים קדימה. "שיר משמר הגבול", "זמר הפלוגות" - זה לא הווי, זו אסטרטגיה.