שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, בין המצרים. במהלך שלושת השבועות הללו בשנה שעברה עשרות שליחים מיוחדים למאבק באנטישמיות, דיפלומטים, חברי פרלמנט ומנהיגים יהודים מרחבי העולם התאספו לציון 30 שנה למתקפת הטרור בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, שבה נרצחו 85 ונפצעו מאות. שנתיים לפני כן, בפיגוע "הכנה" נגד שגרירות ישראל, נרצחו 29 ונפצעו עשרות. אלברטו ניסמן, התובע שעמד לפרסם את כל שגילה בחקירתו, נמצא מת בביתו. 30 שנה, ואף אחד לא הועמד לדין.
אבא של יאיר ואיתן
איציק הורן, שעבד באותו בניין, פספס את הרכבת באותו בוקר, ובכך ניצל מהפיגוע. לימים הוא עלה לארץ. 29 שנים לאחר מכן, בשבת שמחת תורה 2023, נחטפו מניר עוז בניו, איתן ויאיר. מאז יאיר כבר שב הביתה, אך איתן ממשיך להיות מוחזק בעזה, בהפרה מתמשכת של דין ומוסר.
אותו משטר רצחני באיראן. אותם ארגוני פרוקסי - חמאס, חיזבאללה, החות'ים... אותה שנאה אנטישמית אשר הזינה אז את פיגועי הטרור הנוראים ביותר בחצי הכדור המערבי עד פיגועי 11 בספטמבר, ואחריהם טבח 7 באוקטובר והמלחמה המשתוללת מאז. אותן שתיקה, חסינות, הקבלה מוסרית שקרית בינלאומית שמעצימה ומנרמלת טרור רצחני בתקיפת האנושות, שעבורה האנטישמיות היא "רק" סממן מקדים.
אותם חוסר הבנה וחוסר יכולת לחבר בין הנקודות כדי למנוע את הישנות הזוועות שוב ושוב. אותה סכנה פנימית של עם יהודי שמונה פחות מ־16 מיליון איש, שמתקרבים למספר שמנינו לפני כ־80 שנה ולפני "פתרון סופי" שהצליח בכוונה מוצהרת לבצע "רצח עם" - מונח שהמציא רפאל למקין כדי לתאר את הזוועות והפשעים שרצחו שליש מעמנו, ושהיווה תשתית לאמנה למניעתו במחויבות עולמית ש"לעולם לא עוד". מונח, הגדרה ואמנה שנחטפו וחומשו לזירה שמינית של דמוניזציה, דה־לגיטימציה וסטנדרטים כפולים - מנגנון קטלני במלחמה קיומית משתוללת, ש"מאפשרת" למי שרוצה להיות "יהודי טוב" או "אדם טוב" להשיל את ליטרת הבשר הזהותית השנואה, הפעם זו הציונית.
אותה סכנה פנימית שמצטלבת ומלובה על ידי זו החיצונית, שמהדהדת אלפי שנים אחרי חורבן בית ראשון ושני. אותו אבל לאומי ואישי שמלווה ומלבה שנאת אחים, שהיא בסופו של דבר תמיד הגפרור, הדלק והחמצן לשריפת האסמים, שוב ושוב. זהו הרגע המכונן שבו העם היהודי נמצא. כאילו שונאינו הרצחניים, שמחויבים להשמדתנו, לא הזכירו לנו מספיק בטבח שמחת תורה שלא מדובר ברצח יהודים "רעים", אחרים, שלא מקבלים זהות אוניברסלית, כשהם תקפו, שרפו, רצחו, אנסו וחטפו דווקא אותם.
צונאמי האנטישמיות ברחבי העולם בתגובה לזוועות של אותו היום, והמלחמה הרב־זירתית שהושקה באותה שבת, מחדדים את המסר: לא מדובר ב־1967, אלא ב־1948. "מהנהר ועד הים". זו לא שאלה של היכן יש לנו זכות לחיות, אלא אם בכלל יש לנו זכות לחיות.
צונאמי האנטישמיות שהגיע בתגובה למתקפה הנוראה ביותר שבוצעה נגד יהודים מאז השואה - שבמסגרתה, בין היתר, אזרח קנדי שטוף שנאה הגיע לרצוח יהודים בעוטף ישראל; שני נציגי מדינת ישראל, בראשית אהבתם וחייהם, נרצחו בדם קר מחוץ למוזיאון יהודי בוושינגטון; ושורדת שואה הוצתה למוות במפגן הזדהות שבועי בקולורדו שקרא להשבת חטופינו לבתיהם - הצונאמי הזה חשף זירה שמינית במלחמה המשתוללת. הזירה הזו מהווה קריאת השכמה למי שלא הבינו עד 6 באוקטובר שהאנטישמיות החדשה - בזן המקובל של ה"רק אנטי־ציונות", ששולל את זכות קיומה של מדינת ישראל בכל גבול - היא חזית משתוללת, שבסופו של דבר מכתיבה ממש ברגעים אלה את יכולתנו להילחם בכל שאר הזירות.
אחרי הכל, במלחמה בלתי קונבנציונלית שהפכה את הציונות לגזענות (1975), את ישראל למדינת אפרטהייד (2001) ואת מדינת היהודים למבצעת רצח עם (2023), יש הצדקה להשמדת האחות היהודייה במשפחת העמים.
הזירה השמינית
ובכל זאת, יש הבדל. בפעם הראשונה זה אלפי שנות סיפור יהודי, דור התקומה יכול וצריך לא רק לחדש את ברית הגורל, השנאה הקטלנית שתמיד הזכירה לנו את זהותנו, סיפורנו ואחריותנו כעם - אלא גם, מששבנו למולדת היסטורית, קהילות־קהילות אחרי אלפי שנות גירוש ורדיפה לבנות חברה, זהו הדור שביכולתו לממש גם את ברית הייעוד. מבחירה, ולא מבריחה. בחיוב, ולא בשלילה. בכוונת תחילה, ולא בתגובה.
ברגע מכונן זה, זוהי אחריותה של מדינת ישראל ריבונית, כמדינת הלאום של העם היהודי. אחרי אלפי שנים של גירוש ורדיפה, ה"לעולם לא עוד" שלנו, של העם היהודי ששב למולדתו ההיסטורית, הוא הגשמת חזון וייעוד מגילת העצמאות. זוהי אחריותה, בחידוש הברית המעוגנת שבה טמונה האפשרות לתת מענה לאתגרים קיומיים מצטלבים, לחוסנה הפנימי של החברה הישראלית, לקשר עם אחינו ואחיותינו בתפוצות, ולזירה השמינית במלחמה על עצם קיומה של היהודייה שבמשפחת העמים בזירה הבינלאומית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו