הטרגדיה של זמננו: הסופר האיטלקי הצהיר "אני ציוני", ואז הגיע הטוויסט

לפני 11 שנים ישבתי עם ארי דה לוקה לראיון בתל אביב. איטליה סערה אז סביבו; הסופר הנפוליטני המוערך הועמד לדין פלילי בגין הסתה, לאחר שקרא ״לעכב״ בכל דרך בניית מסילת רכבת מהירה בין טורינו לליון, שפגעה במרקם הטבע בעמק סוזה. במשך חודשים ארוכים ניצב תחת איום מאסר ממשי - עד שזוכה.

כשנפגשנו שוב בחודש שעבר, שאלתי אותו אם במבט לאחור, וחרף המחיר, היה פועל באותו אופן. כתשובה, הוא חייך חיוך חד־משמעי.

הנכונות ללכת עד הקצה עבור ערכים ואמונות היא שהפכה את דה לוקה, בעיניי, לאחד האינטלקטואלים העצמאיים והחופשיים ביותר באירופה. לכן, לא הופתעתי כשהראיון שקיימתי איתו החודש ברומא, ופורסם ב״היום״ בערב שבועות (ואף צוטט כמעט בשלמותו בעיתון האיטלקי ״איל פוליו״ - Il Foglio), חולל סערה רבתי בארצו.

הכותרות הנחרצות "אני ציוני" ו"מה שקורה בעזה אינו רצח עם" גררו התקפה אגרסיבית על דה לוקה ברשתות החברתיות. באיטליה כיום, ובאירופה כולה כמדומה, אין סובלנות לאמירות מסוג זה. בעטיו של הבליץ האנטי־ישראלי, כשהתכתבתי איתו הוא שמר על קו קשיח: "עבור אמונותיי", כתב לי, "אני מוכן לאבד הכל״.

אלא שיום לאחר מכן הגיע הטוויסט. לנוכח עוצמת המתקפות, דה לוקה פרסם פוסט הבהרה. הוא אמנם לא חזר בו מהגדרתו העצמית כציוני ומהצורך ללכת עד הסוף מול טרור חמאס, ואף לא מהאמירה כי ג׳נוסייד הוא מושג שקרי ונפשע בנוגע למלחמה בעזה.

אך בניסיון להסביר את עצמו בפני הסלונים המקומיים הוא נסוג אל תוך הטריטוריה המוכרת והעיוורת של פתרון שתי המדינות. ״ממרום גילי אני רואה בפתרון שתי המדינות פתרון אפשרי ומחויב המציאות״, כתב, ״מדינה פלסטינית ללא דיקטטורת חמאס, חופשייה סוף־סוף לקיים בחירות ולבחור את נציגיה. ומדינת ישראל, חופשייה משלטון הקיצונים ומתוכניות הסיפוח וגזל אדמות הפלסטינים. כאבו ודיכויו של העם הפלסטיני יירפאו רק בפיצוי בדמות מדינה חופשית משלו״.

שורת המקהלה

עבורי, זה היה הרגע שבו האומץ האנושי המהפנט נתקל בקיר הגבוה של הקיבעון המחשבתי. אירופה ברובה היא כיום יבשת דקדנטית שמתכנסת לתוך עצמה בזמן שאויביה מכרסמים בה מבפנים. היא מעולם לא הצטיינה בזיהוי סכנות קיומיות בזמן.

דה לוקה, חרף צלילותו והבוז שהוא חש לריקבון מוסרי, שב לשכפל במכתבו את המנטרה; הוא דיבר על מדינה פלשתינית חופשית ודמוקרטית, מבלי להדגיש כי משמעותה המעשית של ישות כזו כיום היא חיסול המדינה היהודית שעל זכותה הוא מבקש להגן. האינטלקטואל האירופי מסרב להכיר בכך שחזון שתי המדינות אינו תוכנית עבודה פוליטית, אלא ״טקס טהרה״ שנועד להרגיע את המצפון המערבי.

אפשר לחלק את היחס של האליטה האירופית לישראל כיום לשלוש קבוצות מרכזיות. רוב האליטה הזו נע בין שני מוקדים: שלילה מוחלטת של זכות הקיום של מדינת ישראל המלווה באנטישמיות מופגנת, לבין אדישות קרה שאופיינית לבורגנות מנוונת. רק מיעוט קטן ומבוצר מתייצב בפומבי לצד האמת, וגם הוא עושה זאת כמעט תמיד בליווי מבט מודאג לאחור.

דה לוקה העז לנוע לקצה האמיץ ביותר של המיעוט הזה, אך פוסט ההבהרה שלו חשף את האימה שמטילים מסעות הצלב של ה־BDS וכוחות רשת אלימים אף יותר. החשש מחרם ומנידוי חברתי הסלים לכדי איום ממשי - ראו רק אמש תקיפה מילולית קשה של הלן מירן ברחובות לונדון - עד שהוא מאלץ אפילו את גדולי המורדים לשלם מס שפתיים. זה לא פחד מאיבוד פופולריות או פגיעה בקריירה; זהו הלחץ המקהלתי, המאסיבי והאלים שמצליח להתיש בסופו של דבר גם את מי שרגיל לעמוד לבדו.

בדידות מזהרת

אומץ ויושרה מקוריים מכים בך ישירות בפנים כשאתה פוגש בהם ללא תיווך - כמו השקט המצמית של האוקיינוס, או היופי הארצי הטמון בעבודתו של בעל מלאכה. האינטלקטואל, אם הוא מבקש להיות אפקטיבי, חייב לדבוק בפשטות הזו, ולגזור על עצמו בדידות מוחלטת מהלך הרוח של הכלל. ברגע שדה לוקה הרגיש צורך לתרץ ולהבהיר את דבריו, ולוודא שחלילה לא פגע ברגשותיו של איש, הוא השתהה לרגע ביציאה מן הסלון.

הנסיגה הזו אינה מוחקת את האומץ המפעים שהפגין ארי דה לוקה בראיון המקורי, אך היא משרטטת את הטרגדיה של זמננו. ועדיין, אני סבור שהוא לא מתעכב במקום, ואני מודה לו מעומק הלב על דבריו החשובים, הצלולים והחיוניים.