גנץ עושה הון פוליטי ממחלת אשתו, משפחות חטופים הפכו פליטי ריאליטי

האודישנים למאסטר־שף "הציונות הדתית" נערכו אולפן ליד האודישנים למאסטר־שף "הדמוקרטים".

זו עונת ה־VIP, רק הורים לילדים שנחטפו ונפדו מן השבי העפילו לשלב הגמר, שבו הפרס הוא שריון מקום ריאלי במפלגות קטנות. מי ששילם את המחיר היקר מכל, מספרים, אולי יקבל שריון במפלגות הגדולות.

מאחורי הווילון

המתמודדים עצמם יודעים שאין כאן פרס וגם לא ניחומים. העסקנים יודעים שבראש הפירמידות יושבים נבחרי ציבור שיגרפו את שורת הרווח.

בשיחת ההכנה עם השופטים - כרישי יח"צ ואסטרטגיה - ידברו המתמודדים על תודעת שליחות ועל הקרבה. ניכרים דברי אמת, התקציב של התסריטאים פה מיותר. בתשדירי הפרומו המתמודדים ייצאו מאחורי וילון מספר 7 ויספרו לחבר השופטים – תוך כדי בישול קמפיין – מה הביא אותם לפה. "חומר מעולה", יגידו שועלי הסושיאל. "איזה עוצמות! איזה ליהוק!".

"ואיזה טיימינג!", תוסיף ההפקה, ותעקוב אחר מגמות העוקבים החדשים באינסטגרם, אחרי כל אושיית איבה שהצטרפה למעגל. "זה עדיין חם", יאמרו היועצים, צריך לנצל את המומנטום. כשעוד זוכרים את השמות.

מאחורי הפרגוד

אנחנו רוצים לזכור את כולם. אנחנו חייבים לזכור את כולם. אנחנו זוכרים! גם את הנפגעים, גם את הנופלים, וגם את מי שנושאים בעול הנורא של האובדן ושל התמודדות יומיומית – המשפחות. מגיע להם מאיתנו הכל.

הכל - חוץ מקרדיט פוליטי. את המדרגה הגבוהה שבה נמצאת מסירות הנפש של הנפגעים אי אפשר ואסור לתרגם לקולות בקלפי. העיוות הזה עלול לפגום בחלקה הקדושה האחרונה שנותרה לנו.

"אין בית אשר אין שם מת" - בתורה כתבו את זה על בתי המצרים במכת בכורות, ובשנים האחרונות נדמה שזה ממש עלינו. נו, ואם יש כל כך הרבה משפחות שכולות, אולי הם מתאימים בכל מקרה לעשייה הציבורית? יש מצב. אבל השכול לא הופך את מי שהמוות עלה בחלונו למוכשר לעשייה הזאת. חבר כנסת זה מקצוע. משרתי ציבור צריכים לא רק לדעת להיבחר, אלא לדעת לעבוד קשה בחזיתות פוליטיות מגוונות כדי לשפר היבטים מעשיים של החיים שלנו.

אנשי עשייה הם בדרך כלל לא שועלי לייקים או אנשים שיגרמו להזדהות אידיאולוגית. אולי להפך.

אחרי הכל את טרנד

דעת הקהל סנטימנטלית, התקשורת מרחמת על פרחי הגן, והתרגלנו ששכול לאומי מעניק סיקור אוהד – אבל איזו חברה אנחנו, אם תנאי הסף לתיקון עולם הם טרגדיה אישית+פופולריות+שמאלני או ימני? אז כרגע השמות החמים הם צביקה מור ועינב צנגאוקר, בעבר זכינו במליאה גם בנאוה בוקר (אלמנת אסון הכרמל), בשולי מועלם (אלמנת אסון המסוקים) ובלימור הר־מלך (אלמנת טרור). זה לא שונה מהותית מהאופן שבו הפוליטיקה ניסתה בעבר לרכוב על אלי אוחנה שניצל בנס מהאירוע, או על פנינה רוזנבלום, שקיבלה יחס של גימיק למרות שמדובר באשת עסקים עם קבלות.

אפשר להוקיר אנשים שהפכו לסמלים לאומיים בזכות התמודדות נדירה במצבים שבהם איוב היה פורש. אבל אם נצרף אותם לתחרות, נבוז להם עוד לפני שנסיים לספור את קולות החיילים. מרים פרץ, מהבחינה הזו, היא מועמדת לגיטימית - נשיא הוא סמל, לא פוליטיקאי. אבל גם ההתמודדות שלה הוכיחה, כמה כואב, שפוליטיקאי זה מקצוע.

בלי לערב הורים

אנחנו כועסים אם שרה נתניהו מתערבת. למה? כי בחברה מפותחת מפרידים בין נבחר/ת הציבור לבין הסמל שלצידו/ה.

באותה מידה, לא רלוונטי מה קרה לאשתו של בני גנץ שהשיק השבוע קמפיין תוך התפלשות בגיליון הרפואי שלה. רכילות על אשת מועמד?! לא מעניין. חשוב מה הוא בעצמו עשה, באופן מקצועי. לייקים של רחמים או הערכה על כושר עמידה מזכים אותך בעיטור האמפתיה. אבל הקלפי? נמצא ברחוב המקביל.

סר הלייקים

מעניין איפה היו משבצים כיום את רן כהן מסיעת רצ, שהביא לעולם את חוק הדיור הציבורי וחולל מהפכה כדי שאנשים מכל הזרמים והדעות יהיו בעלי בית. הוא היה מספיק שנים בשטח כדי להתניע ולממש את החזון המעשי, אבל לא בטוח שהיינו סופרים אותו היום.

ובלי לספור לייקים - אורית סטרוק. לא הצלחה מסחררת ברשתות החברתיות, ואפילו אני חיפשתי עכשיו בגוגל את הגדרת תפקידה: "שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות". אבל אף מסחטת לייקים לא מסוגלת להוביל את פרויקט עיבוי ההתיישבות שהיא עשתה מצמח עד אילות (וזה לא הבייס שלה שמתגורר שם), את שדרוג בית שאן (גם זה פחות הבייס), את הקמת גוש היישובים החדש בבקעת ערד ושינויי החקיקה לטובתו (כנ"ל), ועוד. אם נוסעים שם או מכירים תושבים, שומעים על זה. ויש עוד משרתי ציבור כאלה, מכל הצדדים.

שחרור החטופים היה משימה לאומית. ההתפצלות הפוליטית למשפחות חטופים משמאל ומימין היא פצע מדמם: ב־7.10 למדנו שכוחנו באחדותנו אבל שכחנו מהר. זליגת הסכסוך ההיסטורי להתמודדות משפחות במפלגות אויבות משקף את הקרע הזה ומבוסס אותנו עוד בביצה של פוליטיקת הזהויות.