תנו לרקורד לדבר

כמה מאיתנו זוכרים את תקופת השתיקה שגזר על עצמו בני גנץ כשנכנס לפוליטיקה לראשונה, אי־שם בעידן הטרום־קורונה, בסתיו 2018. כולם עסקו אז בשתיקתו, ובהמתנה דרוכה לאירוע הפוליטי שבו ישיק את מפלגתו החדשה, בינואר 2019 ויחולל מפץ שיביא סוף־סוף את הקץ על עידן נתניהו. השתיקה הזו הפכה לסמל פוליטי בפני עצמו, ובתקשורת נקשרו לה קלישאות בנוסח "דממת אלחוט" או "מים שקטים". הודעות על אירוע ההשקה של "חוסן לישראל" נשאו את תמונתו, את שם המפלגה, ומילה אחת גדולה ומודגשת: "מדבר". כלומר - שוב קלישאה - "שובר שתיקה".

בעיניי, סימלה השתיקה שלו פחדנות אידיאולוגית. מכל הרע והשטחי שהמיטו ועדיין ממיטות על התרבות הפוליטית שלנו כל מפלגות המרכז הממלכתיות, המאחדות, הסכריניות ומהונדסות היח"צ, הפגיעה הנוראה ביותר היא נטרולו של השיח האידיאולוגי. אי אפשר לדבר אידיאולוגיה, כי כולם רוצים לכוון לאיזה "רוב דומם" או "מרכז שקט". הוויכוח הרעיוני עצמו סומן בציבוריות כנגע חולני, כסיבה לשסע ולקיטוב.

הנגטיב של הסטיגמות

אבל המציאות, לדעתי, הפוכה. כשהמרכז מנוטרל וכל מועמדיו חותרים להחניף לאיזה מחנה רחב, ומתאימים את המסרים כך שלא יעצבנו אף אחד ויקרצו בעצם לכולם, התוצאה היא ששיח אידיאולוגי אמיתי, ער, חריף, מתקיים על מגרש הדיונים רק בין השוליים הקיצוניים. זה כמובן אסון, ולטעמי גם מקור הקיטוב הגדול מכולם.

כשבני גנץ כבר פתח את פיו ודיבר, קיבלנו בדיוק את נוסחאות פוליטיקת המרכז הממלכתי המאוחד והמאחד. באותו אירוע תקשורתי שבו נשא גנץ את נאומו הראשון, בשידור חי, כשחלק מהפרשנים מתפייטים ומתרגשים וניגשים ללחוץ את ידו או או מצייצים בחנופה "זה יצחק רבין", היה נראה שהמועמד הטרי מגלם תפקיד שהועידו לו יועציו והצוות האסטרטגי שלו. אפשר היה לצאת בתחושה שהוא אולי יודע להיות ממלכתי וייצוגי, אבל איש לא הבין מה הוא במונחים הבסיסיים של הוויכוח הפוליטי בישראל. ימין או שמאל. יוני או ניצי. חברתי או שוק חופשי. התגובה האותנטית היתה ביטוי הרשת הפופולרי של התקופה: הוא "בעד מה שטוב ונגד מה שרע".

עד היום לא ברור איזה מין חיה אידיאולוגית היא גנץ, והאם הוא בכלל מאמין במשהו. האם יש לו השקפת עולם סדורה, חזון מדיני, חברתי, כלכלי, אזרחי, למדינת ישראל. הצרה הגדולה יותר היא, שבמציאות הפוליטית שנוצרה בעקבות מפלגות המנהיג מהסוג של גנץ, לפיד ובנט - זה כבר לא משנה. המפלגות האלה הרגו את הוויכוח, והן ממילא לא מחויבות לשום עיקרון רעיוני מחייב, זולת "מה שטוב לישראל" או "ברוח מגילת העצמאות".

ברור שבני גנץ לא יוצא דופן בהקשר הזה. רק שבניגוד לאחרים מסוגו, הוא מגיע מצמרת הממסד הביטחוני, והחשדנות כלפיו, לפחות בחלקים הביקורתיים במחנה הלאומי, קשורה בנאמנות שלו לממסד הביטחוני שגישתו הלעומתית לנתניהו ולליכוד בוהקת למרחוק - וכך גם קשרי הגומלין המסועפים שלה לגופי הממשל האמריקניים. גנץ הוא לא רק טופו אידיאולוגי, הוא גם, בהגדרה, "איש מערכת", כלומר מייצג את האינטרסים של הממסד בזירה הפוליטית.

אבל לפעמים צריך גם לתת לרקורד לדבר, לא רק להתבטאויות הפורמליות ולרישות החברתי. וכאן יש מקום להסתכל על הדרך שעשה גנץ מרגע כניסתו לפוליטיקה ועד היום ולהודות בכך שאת המטען האידיאולוגי העמוק שלו הוא מבטא לא במילים - אלא במעשים. מממשלת החילופים ועד ממשלת החירום, הוא פועל בניגוד לציפיות התקשורת, בניגוד לתכתיבי הפרשנים הפוליטיים ובעיקר בניגוד לדרישות הבייס הפוליטי. בני גנץ אמר "מתחת לאלונקה" (הייתי מאלה שלעגו לו על כך) ואכן נכנס מתחת לאלונקה; אבל בעולמות השמאל, ובעיקר בצמרת קפלן, הוא נועד למלא תפקיד אחד ויחיד: להפיל את נתניהו.

קוראים לזה עמוד שדרה. גנץ מתגלה בהדרגה כפוליטיקאי הממלכתי ביותר באופוזיציה, ואולי במערכת הפוליטית כולה. ובממלכתי אני לא מתכוון לדימוי הסטריאוטיפי המאוס של "מנומס", "ערכי" ו"ייצוגי" - שהוא בעצם "נגטיב" של הסטיגמות התקשורתיות שמייחסים לליכוד ולמפלגות הימין. ב"ממלכתי" הכוונה לדבר האלמנטרי ביותר של תפיסה ממלכתית רחבה של האינטרסים הלאומיים הרחבים.  

יש פרטנר, והוא ממלכתי

אני יכול להבין את הכעס עליו בשמאל או באגף שמייחל לסילוק נתניהו. אבל גנץ, תחת לחץ פסיכולוגי בלתי אפשרי, סבר לאורך כל הדרך הפוליטית שלו ששמירה על היציבות הלאומית ברגעי משבר - מהקורונה, דרך מחאות הרפורמה ועד מלחמת 7 באוקטובר - קודמת לפרויקט של אהוד ברק ושקמה ברסלר.

בזמן שמנהיגי אופוזיציה אחרים, כמו יאיר לפיד ויאיר גולן, היו עסוקים בחרחור מרי אזרחי ועידוד מופעי אי־התנדבות ושפכו אדי דלק למדורת הכאוס, גנץ גינה סרבנות וגילה מתינות. בזמן שמועמדים פוטנציאליים כמו נפתלי בנט או אביגדור ליברמן לא מפסיקים לעשות פוליטיקה, ולנצל כל רגע משברי לקידום הקמפיין שלהם, גנץ מאבד נכסים פוליטיים, יורד בסקרים - ושומר על אותה מתינות ועל אותו טמפרמנט.

לאורך תקופה כל כך משברית בהיסטוריה הישראלית, הוא תמיד שם. בדציבלים רגועים, בלי אולטימטומים, וללא תנאי סף. גם את הנטישות הפוליטיות ואת המחיר האלקטורלי הוא סופג בחיוך אליפלטי שכזה. אולי בשמאל הוא שרוף, אבל במחנה הלאומי צריך להוקיר זאת. יש פרטנר, והוא ממלכתי.