ללא קדושים וללא קורבנות: הקרב בין נתניהו לרונן בר כביטוי לקריסת הערכים הלאומית

אפשר לומר בזהירות שמסתמן בשלב הזה שפרשת ״קטארגייט״ צפויה להסתיים בקול רעש קטן הרבה יותר מזה שבו פרצה לחיינו. אפשר גם לומר, באותה מידה של זהירות, שיש אמת בטענות נתניהו ואנשיו - יש בה גם מרכיב פוליטי. לא רק בטחוני ופלילי. כל אדם ישר יודה על האמת: הפרשה הזאת היא המשך המאבק בנתניהו באמצעים אחרים.

כל זה אינו אומר שנתניהו זך כשלג וכי גם הפעם מדובר ברדיפה אישית בלבד, בחקירה תפורה, ובסיפור שאין לו כל יסוד. אין עשן בלי אש, והאמת היא שגובה הלהבות של המדורה אינו העניין החשוב כאן. למעשה, עוצמת האש אינה מפחיתה מהעובדה שהיא מחניקה את החדר בעשן, ומאיימת גם להפוך לאש שתכלה את כולנו.

בכלל, הקטטה המכוערת וחסרת התקדים בין ראש השב״כ לראש הממשלה מקרינה רע מאד על שניהם. חשוב להזכיר למי שהספיק לשכוח, או להתמקם בעמדה המחנאית המבוצרת (להלן: ״הפוזיציה״), שנתניהו ורונן בר, שניהם, נושאים באחריות כבדה, היסטורית, שאין עליה מחילה, למחדל הקשה ביותר של מערכת הבטחון, ולתוצאות המפלצתיות והבלתי נתפשות שלו. העובדה שכל אחד מהשניים - לצד שבט תומכיו הפוליטי - עושה שימוש בפרשה הזאת כדי לנסות ולהתנער מאחריותו למחדל הנפשע היא כתם על שניהם, וגם על מי מתומכיהם שעוצם עיניו לעניין.

המדד המשפטי כחזות הכל: מחיקת הערכים מהשיח הציבורי

אבל זה לא העניין, לטעמי. או לפחות: לא כל העניין. העניין הוא שהמרחב הישראלי, הפוליטי, התקשורתי, ובהתאמה: גם הציבורי, הפך לכזה שבו ערכים, נורמות, מוסר, תקינות, אתיקה ונראות נעלמו כלא היו. המדד היחיד בו בוחנים הכל, הפך להיות משפטי בלבד. ״חשוד בפלילים?״ אה, הא! הנה לכם הוכחה לכך שיש למהר ולהוציאו לנבצרות! נקי מאשמה פלילית? אה, הא בריבוע! הנה לכם הוכחה שאין כלום, לא היה כלום והמשטרה והפרקליטות מנסות להדיח ראש ממשלה מכהן.

בחינת המרחב הציבורי, הפוליטי והמנהיגותי, וגם זה הפקידותי, רק מבעד לחרך הראייה של חוקרי המשטרה והחלטות היועמ״שית, או פסיקות בית המשפט, הופכת את ישראל למדינה שמוותרת על מדדים חשובים לא פחות (וכנראה יותר) לבחינת כשירותם הערכית והמוסרית של אנשי ציבור, עובדי מדינה, ובוודאי מנהיגים. והמדדים הללו הם מדדים שאיש אינו מזכיר עוד. לא בשיח באולפנים ובעמודי הדיעות, לא במרחב הרשתות החברתיות, ובוודאי שלא במערך השיקולים, הפעולות וההחלטות של אישי הציבור, נושאי המשרה ונבחרי העם. ההבדל בין אלה אינו גדול, אגב: אלה וגם אלה מופקדים, מטעם הציבור, על גורלו.

צמצום השיח הפנימי בישראל לזה המשפטי בלבד, הופך את מערכת המשפט לחזות הכל, ומעניקה לה תפקיד חשוב בהרבה מהרצוי בטיהור המרחב הציבורי מהתנהגויות פסולות, גם אם לא פליליות. אחרי הכל, די בעובדה שנתניהו הכחיש בשעתו את היכרותו עם אלי פלדשטיין, ואז אימץ אותו לחיקו כבן ערובה מטעמו - כדי להעיד על כך שהוא שיקר לציבור בלי למצמץ.

הסטנדרט היחיד שמושל בישראל בעת הזו הוא הסטנדרט הכפול

אבל בישראל אין כל תעריף ענישה לשקר של איש ציבור - קל וחומר: ראש המדינה. ואין גם כל מחיר לניצול בוטה של ראש השב״כ את מעמדו, תפקידו, כוחו וסמכויות הארגון שהופקד בידיו לצורך ניהול קרב הישרדות אישי מול ממשלה נבחרת. די בשתי הדוגמאות הללו - והן קצה קצהו של קרחון ההתנהגויות המבישות שהבאישו את בארותינו הלאומיים בשנים האחרונות - כדי שהציבור יוציא כרטיס אדום לשניים.

אבל הציבור מבקש את זהותו וצדקתו המחנאית, ובדרך מוותר לחלוטין על דרישה לנורמות של מנהל תקין, אתיקה, אחריות אישית (אמיתית. לא כזאת שמעניקים בראיון לאילנה דיין), אחריות לאומית ושמירה על סטנדרטים. הסטנדרט היחיד שמושל בישראל בעת הזו הוא הסטנדרט הכפול.

אין קדושים, וגם אין קורבנות

ניכר כי נתניהו פועל מתוך רצון ומודעות להתנגשות בין הרשויות בישראל. וניכר גם שמערכות החוק והארגון החשאי הישראלי מאיצות בו לעשות זאת. בסיפור הזה אין קדושים, וגם אין קורבנות. יש אשמים. בדבר אחד: דרדורה של ישראל לתהום מוסרי וערכי וציבורי וחברתי. וכן: גם לסחרור לאומי שמצוי רק בתחילתו, חוששני. ושתוצאותיו יהיו לבטח הרות אסון.

היה והציבור לא יתחיל להעניש את נבחריו ונושאי המשרות מטעמו על התנהגות נפסדת, בלתי נאותה ומבישה, לא אחת, אלה ימשיכו לנהוג כך, וכנראה גם יחריפו את המהלך של זילות הערכיות בישראל. במקום בו הציבור מוותר על דרישותיו מהללו שמנהלים אותו להתאים את עצמם לנורמות וסטנדרטים ראויים, אין כל פלא שעורכי דין, פרקליטים, שופטים ויועצים משפטיים הפכו לאלה שמנהלים את המדינה בפועל.

ומיותר לציין שאם פנינו לתיקון המדינה הזאת ביום שאחרי, יהיה זה הציבור שייצטרך להפעיל לחץ אמיתי, דרך הרחוב ודרך הקלפי, לטיהור כל מערכות המדינה מהרעות החולות שזיהמו כאן באין מפריע את כל המרחב. ומי שסבור ש-7 באוקטובר אינו תוצאה גם של הריקבון המתמשך הזה, מוותר על התמודדות עם התמונה הגדולה שהיא הדרדרותה של ישראל עצמה, באופן כולל. הציבור ייצטרך לתקן את ישראל. ההם שם למעלה מוכיחים לנו לאורך שנים שאין ברצונם לעשות זאת.