ברוכים הבאים למחנה המיליטריסטי

עכשיו, אחרי שמיצינו את ההתפעלות או הזעזוע מנאום האוגדונר, אחרי שסיימנו לגייס את מסריו הנוקבים למאבקנו נגד "הצד השני", ובעיקר אחרי שרכבנו כמו טרמפיסטים על גלי האהדה כלפיו או על קצף הזעם נגדו, תרשו לי להזכיר: חברה שבה הפיקוד הבכיר בצבא מטיף על נורמות חברתיות ומתיימר להכתיב ערכים משותפים - היא חברה חולה.

וזה לא משנה בכלל אם אנחנו בזמן מלחמה או בזמן משבר חברתי ערב המלחמה. דמוקרטיה תקינה לא יכולה להרשות לעצמה שלובשי המדים יתערבו בעיצוב האתוס הלאומי. כי כמו שהזהיר אחד מענקי הסוציולוגיה של ישראל, פרופ' משה ליסק המנוח, מיליטריזם לא מתבטא רק בסגידה למלחמה או בפולחן המדים שרואים במשטרים דיקטטוריים. חברה גולשת למיליטריזם כשהצבא הופך לגורם המווסת של המתחים האידיאולוגיים והרעיוניים. הרגע שבו הצבא משמש - או חמור יותר, נקרא לשמש כקוצב הלב של האומה, לגוף שבתיווכו ובהשראתו מתגבש הקונצנזוס, אותו דימוי כוזב של "אחדות" - הוא רגע מסוכן.

הסוסים ברחו מהאורווה

תגידו בוודאי: דמוקרטיה זה חשוב, אבל האוגדונר הנואם נאלץ להיכנס לוואקום מנהיגותי. שהרי אין דבר שעליו כולם מסכימים עכשיו במין חדוות הנהוני ראשים המונית, ש"יש משבר מנהיגות" וש"המנהיגים שלנו לא ראויים לנו". תסלחו לי, אבל קלישאת ה"וואקום המנהיגותי" היא לא יותר ממניפולציה דמגוגית שמטפחים יחד בשיטתיות מי שתיעבו בקול רם את ההנהגה הנוכחית גם לפני 7 באוקטובר, לצד אופורטוניסטים שמחפשים חריץ להידחק דרכו לפוליטיקה.

אבל גם ביקורת לכאורה מוצדקת על ההנהגה או ערעור על הלגיטימיות שלה בעקבות מחדלים - לא מכשירים התערבות צבאית בשיח הציבורי. בצה"ל יכולים לזמן את מפקד אוגדה 98, תת־אלוף דן גולדפוס, לכמה בירורים שרק ירצו, אלא שהסוסים, מה לעשות, כבר ברחו מזמן מהאורווה. ולמען האמת - לא בהכרח באשמת הפיקוד הצה"לי הנוכחי.

השאלה היא לא מה יעשה הצבא עם גולדפוס - אלא מה יצר אותו מלכתחילה, כתופעה. ברור שאין סנקציה משמעתית שיכולה לאיים עליו, מפני שהונו החברתי, התרבותי והפוליטי כבר נצבר: הוא כבר איש השעה. ובמידה רבה, התבטאות נוקבת נעשתה לחלק מקובל מתפקידו החברתי של קצין בימינו. זה מלמד על בעיה שגדולה בכמה מידות על הצבא.

גולדפוס גם לא לבד וגם לא הראשון. הדוגמה הבולטת ביותר בדורנו היא "נאום התהליכים" של מי שהיה אז סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, באחד מטקסי יום השואה. הגוון הפוליטי בדבריו בהק כשמש, והמוטיבציה הפוליטית היתה שקופה כניילון נצמד. הימין הפוליטי זעם, השמאל הפוליטי התמוגג - והתאהב. אולי בקרוב הוא יהפוך למנהיג המחנה.

יאיר גולן כבר פשט מדים, אבל זה לא משנה את העובדה שההון הצבאי שלו - לצד זה של אחרים - היה קשור בהפיכתה של האליטה הצבאית והביטחונית לשחקן פוליטי. הוא, ואהוד ברק, שיחקו פה בשנה האחרונה בקופסת גפרורים מסוכנת ושמה "מרי אזרחי", ופלטו לחלל האוויר שמות כמו ג'ון רולס או נלסון מנדלה כדי לשוות להתלהמותם הפומפוזית מראית עין מלומדת.

לצידם פעלה קבוצה של קצינים בכירים במיל' ששמרה לכאורה על פאסון, אבל תרמה תרומה מכריעה לליבוי הכאוס החברתי והצבאי החמור ביותר שפקד את ישראל. שורה של אלופים במיל' שתמכו בפומבי במופעי סרבנות פוליטית בעל פה או דרך עצומות ("מגבים באופן מלא את הלוחמים והלוחמות שהחליטו לעשות מעשה ולהשעות את התנדבותם לשירות במילואים... מעשה של אחריות לאומית, להגנת הדמוקרטיה הישראלית"). חלוץ, ידלין, יעלון, יתום. יש עוד.

ההשראה הרעילה שהם וחבריהם העניקו לתקדים המסוכן של סרבנות המונית לא רק המחישה עד כמה רדודה ומוגבלת תפיסת הדמוקרטיה שלהם. מעשיהם גררו, אולי באופן חסר תקנה, את הצבא כולו לוויכוח הפוליטי. אחרי שהפכו את האריסטוקרטיה הביטחונית למוצב קדמי במאבק נגד הממשלה, הם רתמו את צה"ל למאבקם הפוליטי. הפוליטיזציה של הצבא היתה מהלך אסטרטגי מוצהר: הם לא רק נשפו אוויר לתוך מדורת הסרבנות הפוליטית, אלא יצרו ורוממו הילת יוקרה שנקשרת מעתה לראשו של כל קצין או לוחם עילית שיוצא בפומבי ("ובאומץ!") נגד הפוליטיקאים (מהימין). כלומר, לכל מי שמגייס את מדיו, דרגותיו ויוקרתו כמפקד - לאמירה פוליטית.

רוכבים על רוח הקרב

זה ההקשר שבו צריך להבין את נאום האוגדונר. ואולי בזה גם מקופל הפרדוקס: רק בישראל המחנה הדמוקרטי, שוחר החברה האזרחית, היוני לכאורה בגישתו המדינית - נוטה לא רק להעריץ גנרלים, אלא גם לראות בהם מורי דרך, נביאים ומושיעים.

בני גנץ, כזכור, נכנס לפוליטיקה כהבטחה גדולה להביס את נתניהו - לא בזכות עמדותיו (שנותרו עלומות עד היום), אלא בזכות ההון הסמלי שהביא כרמטכ"ל לשעבר. למפלגתו קראו "חוסן לישראל", צבעה הבולט היה חאקי, ותשדירי הבחירות היו מלאים בהמחזות של מסעות לוחמים וקלישאות פיקוד בנוסח "אחריי" ו"כניסה תחת האלונקה".

אסור לטעות: גם זו גרירה של צה"ל לתוך השיח הפוליטי, כי איכשהו תמיד־תמיד ברור נגד מי מגויס כל האתוס של אחוות הלוחמים והצ'פחות: נגד נתניהו ונגד הליכוד. זה קרה עם גנץ, זה קרה עם אחים לנשק, זה קרה עם הניסיון הנפשע להתסיס מרי צבאי דרך סרבנות ביחידות העילית, וזה קורה גם עכשיו עם חלק, רק חלק, מתנועות המילואימניקים שצצות כמו פטריות פופוליסטיות אחרי גשם הקרבות. הם רק תובעים "תיקון" ו"שינוי" ו"ריפוי" ו"הנהגה ראויה", אבל בעצם רוכבים על הסולידריות של הלוחמים ועל רוח הקרב כדי לגרוף הון פוליטי. רציתם מנהיגות? ממלכתיות? דמוקרטיה? ברוכים הבאים למחנה המיליטריסטי.