הימין מחשב מסלול מחדש בלי נתניהו

גוש הימין הבא כבר פה. בכדורגל אומרים "מתחמם על הקווים", במציאות האיומה של מלחמת חרבות ברזל שחקני גוש הימין הבא מסתובבים בזירות המלחמה. בנט בזירת פיגוע ברעננה ובביקורים בבתי חולים, איילת שקד פוקדת שבעות עצובות, ויוסי כהן עושה הבלחות מדודות במשדרים מיוחדים כדי למדוד את הדופק בסקרים ולהישאר בתודעה.

הם מדברים על זה. כולם עם כולם. חושבים ביחד. מעלים רעיונות. משתפים מחשבות.

לא מעט אנשים צורחים להם בפנים "מה אתם עושים?! לחזור לפוליטיקה?! השתגעתם?!", ודי בצדק. החיים בחוץ נוחים יותר. הזמן שצריך להקדיש לארבעת גדודי העיתונאים שמציפים אותך מוחלף בזמן לבני המשפחה, את ההפגנות וההשמצות הפומביות מחליף הקונץ־פטנט הישראלי על שם כחלון וסער, שקובע שכשאתה בחוץ מתגעגעים אליך, העבודה נגמרת בארבע אחר הצהריים והמשכורת מוכפלת פי שלושה.

קשה להאמין שזה ייגמר שוב במפלגת ימין שנאבקת על אחוז החסימה ומנסה לפלח רסיסי קהל יעד. סביר יותר שתהיה חשיבה מחוץ לקופסה, מהלך גדול, מוצר חדש שמורכב אחרת

אין ספק שטוב להם בחוץ, אין ספק שהם יחזרו לפוליטיקה. למה? אפשר תמיד להיות ציניים ולומר שהשררה מושכת, ואפשר להאמין שהבעירה הפנימית להשפיע ולשנות לא נותנת מנוח, למרות כל הפינוקים שבחוץ.

לחשוב מחוץ לקופסה

האם יחזרו? התשובה היא כן. מתי יחזרו? כשריח הבחירות יתחזק. שאלת השאלות היא רק על ה"איך". 

קשה להאמין שזה ייגמר שוב במפלגת ימין שנאבקת על אחוז החסימה ומנסה לפלח רסיסי קהל יעד כמו "דתיים לייט", "ימין מתון", "ימין שפוי" ודומיהם. סביר יותר שתהיה חשיבה מחוץ לקופסה, מהלך גדול, מוצר חדש שמורכב אחרת, הכל יכול להיות שם. יש בריכה גדולה מלאת תסריטים שונים ומשונים, המורכבים משמות כמו בנט, שקד, יוסי כהן, ליברמן, סער, ארדן, גנץ ושות'. זו לא חייבת להיות מפלגה אחת, זה יכול להיות הכל. הסכמות, גוש, הבנות, שיתופי פעולה ועוד.

מוצר חדש אפשר לייצר, תפיסות חדשות יהיה קשה להם לבנות. גם היום עורכים שחקני גוש הימין חישובים ישנים כמו "איך בונים ממשלה", "עם ביבי/בלי ביבי", "עם חרדים/בלי חרדים".

אחד הדברים אשר כרסמו בנפתלי בנט ובאיילת שקד בבחירות הקודמות היה המשחק סביב "כן ביבי/לא ביבי", בכל ראיון הם הסתבכו בשאלת "תלכו עם נתניהו?" מתוך תפיסה פוליטית ישנה של ימין או שמאל, ליכוד או העבודה.

קונספציות קרסו

אנשי הימין יכולים להרשות לעצמם מחשבה אחרת. הכל השתנה בשבעה באוקטובר. קונספציות קרסו, גדי ירקוני ומאיר אדוני העידו על עצמם שהיו שבויים בתפיסות שמאל והתפכחו, מירב בן ארי וגיורא איילנד מוצגים כמחזקים תביעה נגד ישראל בהאג. הגיע הזמן שגם התפיסות הפוליטיות ישתנו.

יש בריכה גדולה מלאה בתסריטים שונים ומשונים. זו לא חייבת להיות מפלגה אחת, זה יכול להיות הכל: הסכמות, גוש, הבנות, שיתופי פעולה ועוד

יש לא מעט אנשי ימין שחושבים שמי שעמד במשך שנים ארוכות בראש מערכת שכשלה כישלון כואב, לא חייב להיות כתובת יותר. להגיד לאנשי ימין לא נלך עם נתניהו, אלא עם טרופר, איזנקוט, גנץ, סער, ליברמן וגם לפיד ועידן רול, לא יפחיד אותם עוד.

אם בעבר לומר "ממשלה בלי חרדים" עורר תחושות של פגיעה במסורת ובדת, הרי שאחרי התמרון בעזה גם לאנשי הציונות הדתית ברור יותר שאי אפשר להמשיך בפטור הגורף משירות בצה"ל.

הדברים השתנו

העובדה שיש שני מרואיינים חרדים על מדים שהתקשורת הישראלית מראיינת היא לא הפתרון, אלא בדיוק הבעיה. נשיאה בנטל היא מסר נורמלי, הגיוני, נכון, שגם אנשי ימין בציונות הדתית כבר מדברים עליו ובקול רם.

הדברים השתנו, כל איש ימין יודע לאן היה שולח את אולמרט אילו האסון הנורא היה קורה במשמרת שלו. אחרי 7 באוקטובר יוכל גוש הימין החדש לומר בקול: בלי נתניהו והחרדים, צריכים להסכים לשינוי חוק הגיוס ולהישאר איש ימין מובהק. אף אחד לא יופתע אם שם יהיה גוש הימין החדש.