מאז כינונה של ממשלת האחדות מנסה ח"כ אושר שקלים מהליכוד להכניס לתוכה גם את אביגדור ליברמן. בשבועות האחרונים קיים עשרות פגישות עם כל גורם רלוונטי. תחילה נטה לחשוב שמי שמטיל וטו על כך הוא בני גנץ, שלא מעוניין בכניסה של גורם שאינו מ"מחנה הקונספציה" לקבינט המלחמה. בישיבת סיעת הליכוד האחרונה ביום שני דיווח שקלים לחבריו בצער כי הגיע למסקנה שמי שלא מעוניין הוא ליברמן עצמו.
מתברר ששקלים גילה רק את קצה הקרחון. בשבועות האחרונים נרקמו במערכת הפוליטית מהלכים גדולים בהרבה. ליברמן היה כוכב האירוע, אבל לא רק הוא. גם השותף לשעבר שנזרק וכעת שב - אריה דרעי. התוכנית היתה החלפת נתניהו כבר בכנסת הנוכחית. בשלב מסוים גם גורמים הקשורים לבצלאל סמוטריץ', יאיר לפיד וכמה ח"כים מהליכוד הוכנסו לאירוע, שהסתיים בסופו של דבר ללא כלום, אולם לכולם ברור שמדובר רק במערכה הראשונה. גם לנתניהו, שהיה אמור להיות קורבן האירוע. ואולי עוד יהיה בהמשך.
לפני שבוע דיווחה שרי רוט באתר "חרדים 10" שדרעי וליברמן חזרו לדבר עם פרוץ המלחמה ואף לשתף פעולה במהלך נגד נתניהו. על פי הפרסום, אילו המהלך היה מתרחש ליברמן היה מתמנה לראש הממשלה בהצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבית שבה היו תומכות מפלגות האופוזיציה וש"ס. בימים שלאחר הפרסום השתכללו הניסיונות, זאת לאחר שהתברר כי לא כל מפלגות האופוזיציה רואות את המציאות הפוליטית עין בעין. למעשה, גם לא כל מפלגות הקואליציה.
לא דין בני גנץ שנוסק כדין יאיר לפיד שמתרסק. ולא דומה מקרה בן גביר שעולה לבצלאל סמוטריץ' שרושם ירידה. כך התפתח שיח בין גורמים ב"קואליציית הצנחנים" - אלה שלא רוצים בשום אופן בחירות בקרוב, כאשר הסקרים מבשרי רעה עבורם. ברגע אחד מצאו את עצמם אנשי הציונות הדתית ויש עתיד באותו צד של המתרס. לעומתם, גנץ לא נספר, אבל גדעון סער וסיעתו כן. בין אי־אמון שלא נושא את שמו כראש הממשלה הנכנס לבין בחירות כלליות גנץ מעדיף בחירות. בסקרים הוא הרי כבר ראש הממשלה בפער.
אבל המהלך לא יכול לצאת לפועל בלי מינימום חמישה מורדים מהליכוד. גם פה נתקל המהלך בקשיים. נטישת הליכוד להקמת ממשלה אחרת היא סוף הדרך הפוליטית. ניר ברקת, למשל. כבר שנים הוא נערך לקמפיין בחירות מול נתניהו על ראשות הליכוד. מוציא כספים, בונה לשכה עצומת ממדים, עורך סקרים ומקיים כנסים, והכל כדי להיות היורש של נתניהו, לא ראש מפלגת ספסלים אחוריים של חמישה מנדטים. מה עוד שאף אחד לא הבטיח לו לעמוד בראש הקבוצה. למה לא אדלשטיין? או גלנט? או אלי דלל?
כך גווע הרעיון, אבל לא מת. משיח על מתקפה אקטיבית עברו הדיבורים על הגנה התקפית, כפי שכינה זאת אחד משותפיה. כלומר ליזום את החלפת נתניהו לא ניתן, אבל למנוע ממנו להקדים את הבחירות - בהחלט. הדרך הבטוחה ביותר של נתניהו להקדים את הבחירות היא באמצעות אישור חוק פיזור הכנסת. כך אין הפתעות. אפשר לשלוט בתהליך ולוודא שהכנסת אכן מתפזרת, ללא מחטפים ותרחישים נוספים. אם אחרי המלחמה יראה נתניהו שהוא נופל בכל מקרה והבחירה תהיה בין הדחה לבין בחירות, יעדיף בחירות. האחרים - הדחה. כלומר מינוי מחליף בכנסת הנוכחית והמשך כהונה, ללא נתניהו.
קבינט בשני קולות
נתניהו חד חושים. הוא הבחין בנעשה סביבו. לא בכדי החל לכרכר אחרי דרעי, להחניף לו, להזמין אותו לכל פורום אפשרי, וכך גם לחברי הליכוד, לכנס את הסיעה, לתת לכל אחד לדבר. חברי הכנסת מהליכוד אמרו השבוע שהם לא זוכרים את נתניהו כה אנמי ומשעמם כמו בישיבת הסיעה, שבה רוב הזמן שתק ונתן לאחרים לומר את שלהם. אפילו הצהרה פומבית בפתחה לא נתן והעניק את כל הבמה לשאר.
שלא לדבר על ההתקרבות לסמוטריץ', כולל תמיכה באורית סטרוק שחטפה ביקורת על שהעזה לשאול דבר־מה את האלוף טולדנו בישיבת הממשלה. נתניהו אף נזף בטולדנו על שהעיר לסטרוק על אופי שאלתה. אם המגמה תישאר, יעדיף נתניהו לנקות את עזה מאוכלוסייתה ולהקים מחדש את גוש קטיף, אם זה יחזיר את סמוטריץ' וחבריו לצד שלו.
בניגוד ליואב גלנט, שמשמיע מדי פעם אמירות שלא מתקבלות טוב באגף הימני של המפה, וגוררות לא פעם ביקורת, נתניהו נזהר שלא לומר שום דבר שלא נשמע טוב לחברי הימין. הוא רואה את גלנט מגיע לוועדת החוץ והביטחון וסופג ביקורת על אמירות כמו לא נכבוש את ציר פילדלפי, ואז מגיע לוועדה בעצמו ומבהיר שצה"ל כן ישתלט על הסוגר הדרומי בגבול שבין עזה למצרים. במקום שבו גלנט מדבר על נסיגת כוחות, נתניהו מדבר על ביסוס כוחות.
לא בטוח שמדובר רק בסמנטיקה, וייתכן שאכן מדובר בפערי תפיסה. גלנט הולך עם הצבא ועם התוכניות של הרמטכ"ל ומקבלי ההחלטות בדרג הצבאי. נתניהו לא פעם מאתגר את תפיסתם ובוחן דרכים אחרות, כאלה הקרובות יותר לאידיאולוגיה של שותפיו מימין.
בעבר דאג נתניהו לחתוך עניינים. להתחיל סבב לחימה ולמהר לסגור אותו. מטרת־העל היתה ייצור שקט, שלא לומר שקט תעשייתי, ואז להתחיל קמפיין "ניצחנו". הפעם, הוא רואה, אין כל כך לאן לזוז. כל מה שנתפס כרגיעה, כהחלשת הלחימה או כהתחשבות באויב, מוצג מייד ככניעה וכהפסד. נתניהו הבטיח ניצחון, ואת זה אי אפשר להשיג עם הסכם הפסקת אש.
יחד עם זאת, הקולות של המחנה הממלכתי לגבי פרישה, או התרחישים הפוליטיים המאיימים, מרגשים אותו פחות. גם אם הלחימה בעזה תפחת גנץ יפרוש, והמילואימניקים ישתחררו בהמוניהם. כי הסיפור הגדול עוד לפנינו: לבנון. עם שוך הקרבות בעזה, וההיערכות החדשה שם, צפויה ישראל לקרב נוסף, אולי אפילו גדול פי כמה. אם היו מי שחשבו ששנת 2024 תהיה שנת בחירות, בימים האחרונים עדכנו במערכת הפוליטית את הערכתם. היעד החדש: 2025. וגם זה בעירבון מוגבל.
הכל זמני
לא פעם ולא פעמיים לעגו לנתניהו על מידת הפרנויה המופרזת שלו, אבל במבחן התוצאה הפרנויה עובדת. הלועגים מתחלפים, ואילו נתניהו נשאר.
חוק הנבצרות סימן בעיני רבים את שיא הפרנויה של ראש הממשלה. אחרי שהחוק המקורי כבר היה ברור דיו, ואחרי שהיועמ"שית הבהירה בגלוי שאין בכוונתה להוציא את נתניהו לנבצרות, המשיך נתניהו להתעקש בחקיקת החוק עד להשלמתו, אחריה הודיע כי הוא "נכנס לאירוע" הרפורמה המשפטית.
התיקון לחוק אמר למעשה את המובן מאליו: אי אפשר להוציא ראש ממשלה מכהן, שנבחר על ידי העם בבחירות, לנבצרות ולמעשה "לפטר" אותו באמצעות החלטה של פקיד ציבור דוגמת היועמ"ש. ואף שהחוק היה כל כך נהיר וחד־משמעי, התעקשו גורמים שונים לפרשו אחרת. הגדילה היועמ"שית לעשות כשהתייצבה נגד ראש הממשלה בבג"ץ בטענה שאף שאין לה כוונה לפטרו היא עומדת על זכותה לדון בעניין ולקבוע החלטות בעצמה מבלי שכבלי החוק החדש יונחו על ידיה. לפחות עד לבחירות הבאות.
אקדח שהונח על השולחן במערכה הראשונה לא מן הנמנע שיירה באחרונה. על הרפורמה המשפטית לא תקיים בהרב־מיארה דיון, ממילא הרפורמה מתה, אבל מה מונע ממנה כעת לקיים דיון על כשירותו של ראש הממשלה נוכח אירועי 7 באוקטובר? ואולי יהיה כעת על נתניהו להילחם למניעת הקמתה של ועדה חקירתית כלשהי אחרי המלחמה, כדי שלא ישתמעו ממנה דברי ביקורת שאותם תוכל היועמ"שית לתרגם להוצאתו לנבצרות? מדובר בכוח מופלג ובלתי מרוסן שהופקד בידה, אולם יש לו פג תוקף: רק עד הבחירות. בכנסת הבאה החוק שעבר ייכנס לתוקפו וסמכויותיה יילקחו.
ההוכחות על השולחן
השם המצוטט ביותר בפסיקת הסבירות על 743 עמודיה הוא כמובן האורקל הגדול אהרן ברק. השם השני המצוטט ביותר הוא פרופ' יניב רוזנאי, פרופ' צעיר בבית הספר למשפטים באוניברסיטת רייכמן, אבי תיאוריית "הביקורת החוקתית" הקובעת כי לבית המשפט סמכות להתערב בחוקי יסוד.
פעם אחר פעם מצטטים השופטים את חיבוריו ובראשם "ביקורת חוקתית: התפתחות, דגמים והצעה לעיגון הביקורת השיפוטית בישראל" (2021, הוצאת המכון לדמוקרטיה) כהצדקה לביטול חוק היסוד. אולם הם מתעלמים, כמה נוח, מכמה כללי יסוד שאותם קובע רוזנאי כתנאי לפסילת חוק יסוד, שהובאו בפני השופטים על ידי עו"ד אילן בומבך שייצג את הממשלה בתיק, ובעיקר - שההחלטה תהיה מובהקת ולא ברוב דחוק, ודאי שלא על חודו של קול.
רוטמן אופטימי. לדעתו פסקי הדין השבוע לא רק שלא שהביאו למהפכה החוקתית השנייה, אלא אף החריבו את זו הראשונה. לדבריו, בפסיקות השבוע הוכיח בית המשפט שכל מה שאמרו על חוקי יסוד - כלאם פאדי
"כדי להבטיח כי כל החלטה לבטל חוק תבטא מצב שבו השופטים - כגוף ולא כיחידים - איתנים ונחרצים בעמדתם", כותב רוזנאי, "רצוי שהדברים יהיו כה ברורים עד כי רוב מוחלט ומוחץ של השופטים יגיע למסקנה שהמחוקקים אכן טעו במעשיהם. רוב של ארבעה שופטים נגד שלושה, או חמישה נגד ארבעה, אינו מצביע על חריגה כה בולטת, שאם לא כן, כיצד זה ששופטי המיעוט מבין שופטי בית המשפט, המגיעים במספרם כמעט לרוב, לא שוכנעו מעמדת עמיתיהם?". את הפסקה הזאת שכחו שופטי העליון לקרוא.
ב־2019 השיק עו"ד שמחה רוטמן את ספרו "מפלגת בג"ץ - כיצד כבשו המשפטנים את השלטון בישראל". השבוע, עם שתי הפסיקות האחרונות שעליהן חתומה אסתר חיות, החותמת את תקופתה כנשיאת העליון, תקופה שתיזכר כמוטציה האקטיביסטית הגדולה ביותר מאז המהפכה החוקתית של אהרן ברק בראשית שנות ה־90, ישבו שופטי העליון, עטויים בגלימותיהם, וחתמו הקדשה אישית לכל אחד על הספר.
בפתח נאומו בפני בג"ץ בעתירה על חוק הסבירות סיפר רוטמן על פרופ' חיים חנני, שהטיל על תלמידיו בטכניון משימה לתכנן צינור להעברת דם מחיפה לאילת. התלמידים מיהרו לתכנן את הצינור, ביקשו מידע על צמיגות הדם ועוד, וכשהציגו את התרגיל למרצה הוא פסל את כולם והטיח בהם כי ציפה שלפחות אחד מהם ישאל מה פתאום צריך להעביר דם מחיפה לאילת, מהיכן נשפך ולאיזה צורך. משל הדם של רוטמן קם השבוע לתחייה פעם נוספת עם רמות ניתוק בלתי נתפסות של חלק משופטי ישראל, שבחרו לפרסם את פסקי הדין שלהם כשישראל במלחמה קיומית נגד אויביה.
אבל רוטמן אופטימי. לדעתו פסקי הדין לא רק שלא שהביאו למהפכה החוקתית השנייה, אלא אף החריבו את זו הראשונה. במשך עשורים שלמים טענו השופטים שלחוקי יסוד יש מעמד מיוחד. זה מה שהעניק להם את הכוח לפסול חוקים והחלטות ממשלה. לדבריו, בפסיקות השבוע הוכיח בית המשפט שכל מה שאמרו - כלאם פאדי. ברגע אחד הוכיחו שלא מעמד חוקי היסוד מעניין אותם אלא עמדה פוליטית. מפלגת קפלן. מוסד מדינתי המשרת צד אחד של המערכת הפוליטית. אין עוד צדק או מראית עין של צדק, רק עמדות.
רוטמן משוכנע כי בפעם הבאה שינסו לשנות ידם של המנסים תהיה על העליונה. הגיים־צ'יינג'ר היחיד שעמד בפני הרפורמה הקודמת, הוא אומר, היה עניין הסרבנות. האיומים האלה הרסו את היכולת להעביר את החוקים בכנסת. אחרי 7 באוקטובר והמלחמה הנוכחית בעזה, לא יהיה אפילו גורם אחד שיעז עוד פעם לאיים בסרבנות. מי שינסה, הוא אומר, יחטוף מכת נגד מהחברה הישראלית כולה. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו