בעצם גנץ רוצה להיות נשיא

מעולם לא היה פער גדול, מהותי, עקרוני כל כך, בין הקריאה להצלת הדמוקרטיה לבין הפנטזיה על מימושה, שמתבטאת בנהייה אחר בני גנץ. קראתי השבוע את ארי שביט מנמק רעיון להקמת ממשלת אחדות, שבה יושבע בני גנץ לתפקיד ראש הממשלה, ואילו נתניהו יממש את חלקו בעסקה הנושנה ההיא ויסתפק בתפקיד ראש הממשלה החליפי. כך ייפתר המשבר. כך נצא מהפלונטר. כך נחזור לנורמליות.

12 מנדטים של "כחול לבן" (ולמעשה, 8 בניכוי "תקווה חדשה") נקראים להחליף את 32 המנדטים של הליכוד בהנהגת המדינה. מופרך ככל שזה יישמע בסטנדרטים מינימליים של דמוקרטיה ייצוגית, זה החלק הפחות חמור בתופעת הבהלה לגנץ.

מדאיג את הליכוד

לפי חלק מהסקרים, גנץ מתקרב לנתניהו בהתאמה לראשות ממשלה, ו"כחול לבן" עוקפת את הליכוד. זה כמובן אומר משהו מדאיג מבחינת הליכוד, ולבטח גם מבחינתם של לפיד ויש עתיד. אבל שאלת העומק המטרידה יותר, זו שצריך להפנות לשוחריו הרבים, בעיקר בתקשורת, היא: כשאתם תומכים בהתרגשות רבה כל כך, בעיניים נוצצות כל כך, בבני גנץ - במה למעשה אתם תומכים?

התשובות הבנאליות שתקבלו יהיו מאזורי ה"סגנון": ממלכתיות. אחריות. ערכים. כל אותן מילות קסם בפוליטיקה הישראלית, שאמורות להרגיע את השריר הקפוץ שיש לכמה מאיתנו מתחת למותניים. יש שכבה חברתית רחבה שעבורה גנץ ואנשיו הם הנגטיב - סליחה, הפוזיטיב - של השכונה, של הפרחחים, של הקולניים. מול דיסטל אטבריאן, קרעי או מאי גולן, גנץ מסמל חזרה ל"נורמליות": כלומר לסדר טבעי ישן וטוב, ושפוי. אחרי כל הרעש, הם נורא רוצים שהממשלה תשלח להם קצת שקט בקופסה.

הבלתי מסווגים

אבל זה לא מספיק. צריך לדרוש יותר מזה, ולשאול: מה אתם יודעים על עמדותיו האידיאולוגיות הבסיסיות של גנץ בסוגיות הליבה של הרפובליקה הישראלית? מהי התשתית הרעיונית, ההגותית, שמכתיבה את השקפת עולמו ביחס לסכסוך הישראלי־ערבי, ביחס ליחסי דת ומדינה, למדיניות הכלכלית והחברתית, לחינוך ולתרבות?

והתשובה היא שאין תשובה, משום שגנץ מעולם לא טרח לפרט. הוא מגיב מדי פעם לסוגיה בכותרות, תומך באיזה פתרון למשבר נקודתי, אבל אף פעם לא מתחייב על השקפת עולם. הוא בלתי ניתן לסיווג - ימין או שמאל, סוציאל־דמוקרט או שוק חופשי, שמרן או ליברל. וזה לא נובע ממורכבות רעיונית נשגבת או משאיפה לנפץ מסגרות מחשבה מקובעות, ולהצמיח גישה מחשבתית חדשה. זה גם לא משקף דבקות בפרגמטיזם בן־גוריוני ופשרנות מפא"יניקית. שום דבר מאלה מעולם לא נומק אצלו. מרגע בואו לפוליטיקה הישראלית ועד היום - גנץ הוא איש בלי דעות.

הוא הסחבק עם האלונקה, הצבר תכול העיניים, המפקד עם הצ'פחות והאחלה גבר שבעולם. אבל הוא נטול כל יכולת, או כל רצון, לנסח עמדה רעיונית ולהתחייב על אידיאולוגיה.

זו רדידות מחשבתית מתודית - והיא מונחלת מטה, לחברי הרשימה. כולם אצלו עובדים בלהיות "איכותיים" - כלומר "בסדר". כלומר "ערכיים". כלומר "מלח הארץ". בחורים טובים. מגדי איזנקוט ועד חילי טרופר. מי יכול להגיד עליהם משהו רע? הם גם פוליטיקאים מסורים ויעילים. באמת אין תלונות. רק דבר אחד חסר: גוון אידיאולוגי. תשמעו מהם הרבה על "לחזור למה שהיינו", "האיום הגדול ביותר הוא השסע בינינו", "ישראל לפני הכל" ו"צריך להשקיע בדור הצעיר ולתת לו תקווה". אבל חוץ מנטיפי קיטש - לא תמצאו אצלם ולו בדל של מחויבות רעיונית מעמיקה.

ריבלין וחצי. פעמיים הרצוג

גנץ, כתופעה, הוא מעין גלגול של הפנטזיה לממשלת טכנוקרטים שהתגלגלה ברחובותינו באחד משלביו המייאשים של "הפלונטר הפוליטי". זה משעשע להיזכר איך עיתונאים ומלומדים, שהמאבק למען הדמוקרטיה הפך פחות או יותר למודל העסקי הנוכחי שלהם, ליהגו רק לפני שנה-שנתיים בשבח ממשלת מומחים שתמונה מלמעלה ותנהל את חיינו בשקט ובמקצועיות - ולעזאזל הבחירה הפוליטית והאידיאולוגית של האזרחים. העיקר שנצא מהפלונטר ויהיה קצת שקט. גם אז ריחפה בעוז התחושה שאווירת המשבר משרתת את המאמץ להשיג לגיטימציה למהלך עוקף דמוקרטיה.

זה, בסיכומו של דבר, מה שמציע גנץ. תרופה למצוקה פסיכו־פוליטית. הוא הבטחה למנהיגות נשיאותית; לא במובן האמריקני, אלא בגרסה הישראלית. ריבלין וחצי. פעמיים הרצוג. גנץ רוצה להיות כזה, ורבים רוצים "ממלכתיות" נטולת קו אידיאולוגי, שאמורה להפיג את המתיחות הפוליטית, להרגיע את המשבר, להחזיר את ה"נורמליות". למלא פונקציה סמלית בעיקרה, מפייסת לכאורה. מנהיג שימלא את התפקיד הסמלי של נשיא, כסמכות א־פוליטית, כזה שירחיק ככל האפשר מהפוליטיקה את רכיבי היסוד שלה: עימות רעיוני, ויכוח פומבי, תחרות על כוח, ומיקוח. הוא כמיהה עגומה לפוליטיקה ללא פוליטיקאים.

העניין עם "טכנוקרטים" ועם פוליטיקאים מהסוג שמתיימר להיות תמיד "האמצע", הוא שאין ואקום רעיוני. הממשלה שעליה מפנטזים שושביניו של גנץ היא ממשלה שהחזית האנושית שלה תהיה אמנם חייכנית ומפייסת, אבל את העקרונות האידיאולוגיים שלה יכתיבו גם יכתיבו ממסדים "מקצועיים". שזה אומר מערכת הביטחון, מערכת המשפט והפקידות הכלכלית. יקום מי שחושב שאלה ממסדים ניטרליים ונטולי פניות. החשיבה הקבוצתית והפוליטיזציה של כל אחד מהם מוכרות לכל. לכן הם בעליל מעדיפים את גנץ; ולכן גם מתנגדי המחנה הלאומי נוהים אחריו בשמלת ממלכתיות.