במצב מלחמה נוהגים דינים שאינם נוהגים בזמן שגרה. במצבי חירום נוהגים חוקים שונים מאלה שעל פיהם נוהגים כשהכל רגיל וכשורה. במצבי סכנה מובהקת, חוקי החירום מכופפים לא פעם נהלים, תקנות וחוקים, שבימי חולין היינו רואים בהם הכרח בל יגונה. עכשיו, כשהלהבות מלחכות או שולי בגדינו - לשון החוק ורוחו צריכות להרכין ראש בפני משהו גדול ומהותי יותר: שלום הציבור.
ישראל שרויה עתה במצב חירום וסכנה. נכון, לא של אויב מחוץ, אבל של אויב מבית - כפסע ממלחמת אזרחים שתוצאותיה עלולות להיות חמורות אף יותר מאשר מלחמה "רגילה". תודעתית, אנו כבר שם. רק הניצוץ שידליק את הפתיל עדיין חסר. אבל היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, מתנהלת מול רה"מ בנימין נתניהו בשאלת "ניגוד העניינים" שלו כאילו אלה ימי שגרה.
אילו היו אלה ימים רגילים, עמדתה היתה מקובלת. אבל אנו בזמנים אחרים, עם פוטנציאל להתלקחות של מלחמה גם מחוץ, על ידי האויב שמריח את המבוכה והחולשה והבלבול בתוכנו.
נתניהו חייב להתערב, ולהיות כולו בתוך האירוע, מכיוון שהבית הלאומי שלנו כבר בוער. במציאות כזאת אין נוהגים בשיטת ייקוב הדין את ההר. באירוע כזה חורגים מהפרוטוקול ומכללי הספר, ולא הולכים "ראש בקיר". כן - גם אם קיים חשש לניגוד עניינים.
נתניהו, על יתרונותיו וחסרונותיו, הוא הכבאי עם מרב הסיכויים לכבות את השריפה הזאת, שריפה שכבר כילתה חלקות טובות ורבות: אסון הסירוב ואי־הציות בצה"ל, אי־ההכרה והמרד בתוצאות הבחירות שהתקיימו כאן רק לפני חודשים אחדים, השנאה ואובדן הסולידריות, שגם קודם לכן לא היתה משהו, והאיומים המפורשים מצד מסיתים וקיצונים בנטילת נשק ליד.
אחרי שהשריפה תכובה, בהרב־מיארה תוכל לשוב אל הכללים הישנים, אבל בינתיים - שתעצום עיניים. הרי גם ליועמ"שית יש שיקול דעת, ובעיקר היא אמורה להפעיל שכל ישר, לגלות אחריות, לראות את התמונה המלאה, ולהבדיל בין טפל לעיקר. החוק אמנם אינו טפל, אבל אכיפת הסדר ניגוד העניינים על נתניהו בעת הזאת מול הסיכוי שראש הממשלה יבקיע את המבוי הסתום שאליו נקלענו וימנע מציאות של "יד איש באחיו" - היא אכן טפל ולא עיקר.
להבדיל אלף אלפי הבדלות: ההיסטוריה האנושית ידעה כבר כמה וכמה תקדימים של אסירים שזכו לחנינה בתמורה לכך שהשתתפו במלחמה. נתניהו אינו אסיר ואף לא עבריין. הוא מואשם בפלילים, וחזקת החפות עומדת לו כל עוד לא הוכח אחרת. לפחות כרגע, איש אינו תובע לבטל את משפטו. גם לא הוא עצמו, ואף לא להעניק לו חנינה מראש. אבל את המינימום הזה, לאפשר לו לנסות להוציא אותנו מאזור הסכנה, גם אם הוא אחראי לה במידה רבה, חייבים לאפשר לו.
2.5 מיליון אזרחים שהצביעו בבחירות האחרונות ביקשו לראות אותו ליד ההגה, מנהל את העניינים ומנהיג את המדינה. כניסתו, סוף־סוף, לאירוע חירום כמו זה שבו אנו נמצאים עתה היא בשורה טובה, אלא אם כן מדובר בפירומנים שחפצים באש. אלא אם כן המטרה האמיתית אינה הרפורמה, אלא נתניהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו