שלושה סמלים היסטוריים התנגשו השבוע בקול רעש גדול: ההתנתקות, הסרבנות, ודן חלוץ. כשסימבול היסטורי אחד פוגש סימבול היסטורי אחר בפעם השנייה באותו הדור, אנחנו לא צופים בחדשות, אלא חיים בסרט.
הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ הוא בעד סרבנות ככל שהרפורמה תעבור, זה כבר לא חדש. כעת הוא מחדד, וקורא לטייסים להתחמק ממילואים כבר מהקריאות השנייה והשלישית - לא קריאות להתייצבות, אלא קריאות בכנסת שבהן יעברו החוקים. ובין ביטול חוק ההתנתקות לבין קריאות הסרבנות, הוא מוביל מחאה חדשה: אנטי בני ברק.
לא ברור מדוע מנהיגי המחאה לא מחביאים את דן חלוץ, שמסב נזק עקבי לגוש השמאל, אך בהתחשב בעובדה שראשי המחאה כבר לא מחביאים את היותה לא נגד הרפורמה אלא באופן כללי נגד כל מה שלא בא בטוב - הבה נתעכב על דמותו של המצביא לשעבר.
גנרל ההתנתקות אוהב להבהיר שסירוב פקודה בגירוש וסירוב פקודה ברפורמה הם לא אותו הדבר. האזנתי לו השבוע ולתרבות הביטול החובקת־כל, וקלטתי שזה באמת לא דומה. חייל שהרהר אם לסרב בהתנתקות עשה זאת כשמנוף מוחשי של הרס עמד מול עיניו - עשרות אלפי אנשים איבדו בפועל זכויות אדם בסיסיות; את הבית, העבודה, הקהילה, הזהות. ברפורמה - מדובר בצבר חוקים שלפי פרשנות מגמתית עשויים לגרום לפגיעה תיאורטית בזכויות אדם. אין כאן דבר עובדתי אחד. אין סכנה ממשית מרחפת. אכן, זה לא אותו הדבר.
הספין הכפול של ההתנתקות
ההתנתקות מצפון השומרון היא ספין כפול. כי בשביל מה היה צריך את זה בכלל, וכי מה יהיה שם עכשיו? האדם הפשוט שמכיר את המפה, או שנסע פעם ברכב מרחק של שעה ממיצג השפחות ברחוב קפלן, יודע שגנים וכדים הם יישובים סמוכים לג'נין, שניתן להגיע אליהם זריז גם ממחסום גלבוע. שניהם בשטח סי, וגם כביש הגישה אליהם באחריות ישראלית. שא־נור וחומש הם יישובים שהדרך אליהם מעולם לא היתה חסומה באמת. הכל כך קרוב.
מלבד שני מגזרים ספציפיים מאוד - מתנחלים וערבים - אף אחד לא זוכר שפינו פה עוד משהו ב־2005 זולת גוש קטיף; כתב בכיר של גוף תקשורת מוביל מאוד תיקן אותי השבוע בטלוויזיה בשידור חי כשאמרתי "ארבעה יישובים" ושאל: "מה, חוץ משא־נור וחומש היה עוד משהו?". כשאנחנו נותנים אנחנו לא זוכרים. וכך ההיסטוריה חוזרת.
ביטול חוק ההתנתקות זה דבר אחד, הקמת היישובים זה דבר אחר לחלוטין. הממשלה שלא שולחת טרקטורים כדי להרוס מבנים זרים, וגם לא בדיוק מפנה משאבים להקמת יישובים חדשים. אז מה נפקא מינה מביטול החוק?
האם שוב נחזור לימי סבסטיה־חומה־ומגדל, שבהם מתנחלים התגנבו באישון ליל לשטחים שמדינת ישראל שחררה, כדי להקים יישוב לתועלתו הביטחונית של העם, שאפילו לא זוכר ולא מתעניין בשמירה על רצועות ביטחוניות? הימין רצה רפורמה כדי לשמר יישובים קיימים. הקמת יישובים חדשים ביו"ש ללא מצע חוקתי חדש מחזירה את המתנחלים 50 שנה אחורה.
באופן פרדוקסלי, מי שגרם למדינה לבטל את חוק ההתנתקות היה דווקא בג"ץ, שדחק אותה לפינה ואמר "מותק, אי אפשר לדחות יותר". אז המדינה החליטה - שלא כמו בסוגיית ח'אן אל־אחמר, שקיבלה ארכה. אבל מי מבטיח לקיים?
ואולי הגיע הזמן, 56 שנים אחרי שמדינת ישראל שחררה את השטחים ונבהלה שפתאום טוב לה, שהמתנחלים יפסיקו לקבל אחריות. אם המדינה תרצה - היא תקים. ואם היא לא תרצה - שלא תקים. הקמת יישובים חדשים בכפייה תהיה טעות אסטרטגית של מדינת ישראל, שהמתנחלים התרגלו לסגור בשבילה קצוות שאין לה כוח להתעסק איתם. אם 50 שנה אחרי סבסטיה עדיין צועקים פה נגד הכיבוש, וחרב הפינוי מונפת באוויר אחרי שנוסתה לא פעם ולא פעמיים - סימן שמפעל ההתיישבות לא לגמרי נחל הצלחה. יש דברים שעושים ביחד, או שלא עושים בכלל.
יתכבדו חלוצי הארץ, מנופפי הדגלים והחרדה ליוקר הדיור, ויבדקו את חבל הארץ החדש שהממשלה חפצה ביקרו. לכתחילה הרי ארבעת היישובים שפונו מצפון השומרון היו חילוניים למהדרין.
צדיק בא לעיר
אם דרעי וגפני היו מיישרים קו עם הגנרל חלוץ וחבריו - הכל היה בסדר. אין סכום גבוה מדי לתת לחרדים כדי להעביר את אוסלו, אין כמות מוגזמת של מכסות השתמטות כדי לסכל את חוקי הנבצרות. ממשלות העבודה ומרצ פרגנו להם אינספור ריכוכים והתפתלויות, מינויים וחקיקות כשזה שירת אותן. מה שבאמת מרתיח את חלוץ הוא שהחרדים גילו עמוד שדרה פוליטי ונאמנות לגוש נתניהו. באסה.
קו פרשת המים הזה גורם לגנרל חלוץ לייסד מחאה חדשה, ולכבוש את רחוב רבי עקיבא בבני ברק עם יחידות מובחרות, כי החרדים האלה משתמטים. כן, כן. ביום מסרבים, בצהריים מסבירים שבגוש קטיף זה היה אחרת, ובלילה באים להתגרות בחרדים כי חברה משתמטת אינה לגיטימית. גזענות זה רע. שנאת חרדים זה סטייל.
מזל שבבני ברק אפשר לאכול חמין כל הלילה, כי מאז המחאה התל־ אביבית, מסעדות משוק התקווה ועד לשוק צפון קורסות ופאבים לאורך דיזנגוף סוגרים מוקדם, כי אף אחד לא מתקרב. נוכח הקרסת כלכלת העיר הגדולה בידי המוחים על ההפיכה המשטרית שמסוכנת לכלכלה, לא נותר אלא לחזק את כלכלת העיר השחורה, זאת שמאכלסת את החברה הלא־יצרנית. מעניין אם הכובשים ישלמו להם בשחור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו