זמן האמת של איתמר בן גביר

חדשות רעות לא מפסיקות להיערם בימים אלו על שולחנו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. מה לא זורם פנימה, בקצב של צרורות. בשורות איוב איומות בנוגע לפיגועים, אירועים פליליים מחרידים דוגמת האונס בגדרה, וגם המשך שגרת הרציחות הבלתי נגמרת במגזר הערבי.

למען האמת, גם במגזר היהודי לא נרשמה מגמת שיפור או שינוי. כל זאת בלי לספור את כמות אירועי הטרור ה"שקטים" בכבישי יהודה ושומרון, יידויי האבנים ובקבוקי התבערה, ניסיונות הירי והחבלה המתרחשים מסביב לשעון. חודשיים מאז כינון הממשלה, ושטר ההתחייבות להשבת המשילות, לאכיפת סדר, לביטחון פנים - לא נפרע.

האם הכל באשמתו של בן גביר? לא בטוח. הוא נשטף בגל של אתגרים על בסיס יומי, לעיתים שעתי. הגל שעל גביו הסתער על הכנסת ונכנס ללשכת השר כבר הפך לקצף על המים.

אבל זה מה שהוא רצה, וזהו גם רגע האמת של בן גביר. הרגע שבו מצופה ממנו לפרוע את השטרות ולטפס על הר הציפיות שייצר בהתמדה בקמפיין הבחירות הנמרץ שהוביל. יו"ר עוצמה יהודית מבין כי מעבר לטיפול השוטף בבעיות, שורת הקורבנות המתרחבת מטילה ספק בדבר יכולתו לעמוד בדרישות.

פירוש הדבר הוא שבכל אירוע פלילי או ביטחוני גם מעמדו הציבורי, האישי והפוליטי עומד כעת על כף המאזניים, ושעתידו ייקבע על פי המענה שינסה ליישם. כל כמה שהדבר יישמע ציני, אין להכחיש שהוא נמדד בזכוכית מגדלת, ושהתמיכה הציבורית בו תלויה בפעולותיו בימים, בשבועות ובחודשים הקרובים. הזמן קצר מאוד, והמלאכה מרובה מכפי שניתן לדמיין.

מועד לטעויות

זוהי סיטואציה קשה לתמרון גם לוותיק, לאפקטיבי ולממולח מבין הפוליטיקאים - קל וחומר לאחד הטריים שבהם. ובן גביר, כמעט הספקנו לשכוח, אמנם מסתובב בזירה הציבורית כבר שנים ארוכות ונחשב לגאון תקשורת המתמסר לה ביעילות, אך תפקיד השר לביטחון לאומי אינו רק תפקידו המיניסטריאלי הראשון, אלא גם תפקידו הציבורי הראשון.

האם הכישלון צפוי מראש? לא בטוח. אך הסחרור שמלווה אותו בצעדיו הראשונים כמנהיג עם אחריות לאומית על כתפיו הופך אותו מועד לפורענות ולטעויות גדולות.

החשש העיקרי בקואליציה הוא דחיקתו של בן גביר לפינה, שבה יחוש כי לא נותרה לו ברירה אלא לפרק את הממשלה. ניצנים לכיוון זה נראו השבוע, כשחברי סיעתו החרימו דיון והצבעה בכנסת כנגד הקואליציה. מדובר היה בהצבעה הצהרתית, אך ההצהרה האמיתית היתה הכיסאות הריקים של חברי עוצמה יהודית.

גם התבטאויות נגד מדיניות הממשלה הן אירוע מוכר מסביבת בן גביר, שריו וחברי הכנסת שלו. לשר הטרי עלולה להילחץ החוצה הכרעה, כמאמר השיר, והמשמעות ברורה: הפלת ממשלת הימין, על כל המשתמע מכך.

הנגזרת המיידית ממהלך שכזה תהיה נפילתו הפוליטית של בן גביר עצמו, שמגלה נאיביות לא רק בשל היותו שר צעיר וחסר ניסיון, אלא גם בחוסר ההפנמה שלו כי הקמפיין היה ונגמר. תיזוז בין זירות, נאומים נלהבים, התרגשות ורגשנות, אמירות פסקניות ורהב מילולי היו אפקטיביים כאמצעי להבעת התסכול הציבורי, כשיקוף אותנטי של רגשות שנחוו על ידי רבים מאיתנו. אבל משר אחראי מצופה דווקא לסוג אחר של התנהגות, כזו שתשקף יציבות, איתנות, ביטחון עצמי, ובעיקר יכולת הובלה והנהגה במצבי לחץ. ובעיקר, כעת הזמן לפעילות, למעשים, לגיבוש מדיניות שתציג אופק של שינוי.

ובכל זאת, אם יצליח לנשום מעט בין טלטלות המציאות הקשה, אם ישכיל ללמוד להתמודד עם הלחץ הפנימי והחיצוני, מצפה לבן גביר גם הזדמנות אמיתית. אכן, קיים צורך דחוף בשינוי ובחיזוק המשילות והביטחון, אך איש אינו מצפה שהדבר יקרה בלחיצת כפתור. הטרור המלווה את הציונות יותר מ־100 שנה לא חדל רק משום שבן גביר נכנס ללשכה ולקבינט, והוא מכה בנו בין שהממשלה חזקה ובין שהיא מתנדנדת.

מעינו של הציבור גם לא נעלמה המדיניות הלעומתית שמאפיינת את התנהלות המשטרה מול השר הממונה עליה. הסבלנות אינה אינסופית וייתכן שגם לא ארוכה במיוחד, אך הציפייה מבן גביר היא להוליך לשינוי, לא לבצע קסמים.

התקציב הנכבד שיתווסף למשטרת ישראל בשנות התקציב הבאות יאפשר לו להגביר ולייעל את פעולות המשטרה לאורך זמן. מעשים מובילים לתוצאות, גם אם לא מיידיות. ברמת המעשים, גם אם טרם גילה הצלחה גדולה, השר לביטחון לאומי גם טרם נכשל.

60 יום לאחר שנכנס לתפקידו יידרש לראשונה השר הצעיר להפגין צדדים שטרם ראינו ממנו, לגלות אורך רוח, שיקול דעת והסתכלות אל המחר - ולא להשתעבד לכותרת ולהתנהל בתגובה לציוץ המשתלח בו היום.

בנוגע למשטרה

בשעה טובה ומוצלחת, ולאחר אינספור חסימות כבישים נינוחות, נזכרה משטרת ישראל כי היא אינה זרוע של אקטיביזם מחאתי, אלא גוף אכיפת סדר וחוק, שתפקידו לאפשר לכל תשעת מיליון האזרחים החיים במדינת ישראל את חופש התנועה ואת שגרת חייהם.

עד כה התנהלה המשטרה בנימוס בריטי אדיב ביותר ביחסה למחאה המשתוללת ברחובות. הפרשים, המכת"זיות ורימוני ההלם, שהם מנת חלקם הקבועה של מפגינים חרדים, מתנחלים, ערבים, יוצאי אתיופיה וסתם אזרחים - הופעלו במחאות נגד הרפורמה בזהירות רבה, וכמעט תוך התנצלות.

המפגינים והמשלהבים מסוגם של אהוד ברק, אהוד אולמרט, יאיר לפיד, רון חולדאי ודן חלוץ החליטו שלוקחים את הכדור ולא משחקים - ובדרך גם שורפים את המועדון העמוס שחקנים, שכל חטאם הוא נטייתם הפוליטית והפתק שהם משלשלים לקלפי. התחושה היא שאהבתם למדינת ישראל ודאגתם לעתידה הן על תנאי. תלוי מי בשלטון. השנאה, מנגד, היא חופשית וללא שום תנאים.