אמסלם, תנחת בשעון ישראל

נאום הרולקסים והמרצדסים של אמסלם מבטא בדיוק את מה שכואב כאן בבטן. אמסלם, עם שעון יוקרתי על ידו, מטנף על אנשים שיצאו מהבית להפגין. להערכתי, לרובם המוחלט אין מרצדס או רולקס - ובכל זאת, עם תדמית בפוליטיקה הרי אי אפשר להתווכח.

‎הממשלה, בעיני אמסלם, היא ישראל השנייה - גם כשאנשיה לבושים בחליפות יוקרתיות, מתגוררים בבתי יוקרה והולכים עם תיקים ושעונים יוקרתיים. לתפיסתו, כל מי שמתנגד לממשלה הוא ישראל הראשונה - ומכאן גם שמאלני. ‎בעולם הדמיוני הזה של אמסלם, אנחנו נמצאים כבר שבוע במבצע חומת מגן 2, כפי שהבטיח בן גביר. הביטחון האישי שלנו השתפר, ח'אן אל־אחמר פונה והמשילות חזרה לנגב ולגליל. וכל זה - רק כי אמסלם, סמוטריץ' ובן גביר נמצאים במקום שבו מתקבלות החלטות. ‎באותו עולם דמיוני, לא פונו השבוע יהודים ולא היו פיגועים קשים. כל אלה של הממשלה הקודמת. עכשיו - חוק וסדר. או שלפעמים הם פשוט מתקנים טעויות של אחרים.

‎והאמת היא שלי נמאס לשתף פעולה עם התבניות הפוליטיות שאליהן מנסים לצקת אותנו. עולם ציני של תדמיות שקריות, שבהן המנהיג הכופר הוא נציג אלוהים, לילה הוא יום, ומי שאומר זאת קצר יותר וחוזר יותר על המסר - צודק. ‎צברתי מספיק ניסיון בפוליטיקה כדי לדעת שכך זה עובד. יש משהו מעוות בצורך להגדיר את עצמך לא דרך השאלה מי אתה, אלא דרך השאלה נגד מי אתה. ‎אמסלם נגד הרולקסים, השמאלנים והאשכנזים, כי בעיניו הם כולם התייצבו בהפגנה נגד הממשלה שהוא חלק ממנה. הוא בעד רולקסים אשכנזיים, אם הם במפלגה שלו.

‎מי שינסה למצוא היגיון מסדר של ימין ושמאל מדיני או כלכלי, לא ימצא. במבחן התוצאה, ב־20 השנים האחרונות זה אפילו הפוך. ‎האבסורד הוא עד כדי כך גדול, שהליכוד של היום מסביר את המהפכה המשפטית דרך ההתנתקות שהליכוד של אז הוביל. ‎"איפה היית אז?", שאלה אותי בהתרסה מישהי השבוע. הסברתי שהגעתי לגוש קטיף, אבל שאולי כדאי שתעשה גוגל ותברר איפה היתה המפלגה שלה, כולל רבים מהנציגים שלה היום. קו השבר הוא לא עמדות מדיניות או מבחן התוצאה - הוא רק בטן ותחושה.

יש אפליה במדינת ישראל, ויש המון מה לתקן בייצוג של עדות המזרח. זו משימה לאומית. יש גם שבטים ויש חלוקה סוציו־אקונומית, אבל אמסלם ואחרים כמוהו מאמצים את הגישה של השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב. ש"ס־ישראל־השנייה עטורת הרולקסים - היא החסם היום בפני שילוב של נערות מזרחיות במוסדות חינוך אשכנזיים. הפחד מאגודת ישראל מביא אותם להרכין ראש. הליכוד ושותפיו הטבעיים הם אלה שמנציחים זאת.

בעיני אמסלם, גם אני ישראל הראשונה. למה? כי סבא שלי הגיע מפולין אחרי שהשאיר שם את כל משפחתו, וסבתא שלי שורדת מרומניה. העמדות המדיניות שלי כאיש ימין לא חשובות. המעשים שלי כאיש ימין כלכלי, שוק חופשי ורפורמות מוצלחות מתקופתי כשר התקשורת - לא רלוונטיים. הדבר היחיד שחשוב זה אם אני תומך בליכוד ובעומד בראשו, או לא. לכן הקרב אבוד מראש בעיניי.

אני לא רואה צורך להתנצל על ישראל שממנה אני מגיע. משפחה ציונית־דתית שחיה בדלות בגולה ועם מאמץ גדול להתפרנס בארץ. לא מתנצל על התפיסה הממלכתית לגבי עם ישראל, הצורך בשלמות העם והארץ, אחדות וחשיבות מוסדות המדינה. לי, אגב, יש שעון ריצה. הגיע הזמן להפסיק להסביר איזו ישראל אתם. אם מישהו רוצה לתקן - אני בעדו. רוצה לעשות סיבוב? שיחפש ישראל אחרת. אחים אנחנו, כדברי בגין.

אסתכן בהערכה שמתווה הנשיא בסופו של דבר יתקבל. הערכה שהיא גם משאלת לב. בלי גיבוש הסכמות - אנחנו במרחב סכנה. מתווה הנשיא חסר, אבל מכיר בצורך הקריטי לשנות. מי אמור לאמץ אותו? מי שמודאג ממלחמת אחים. מי שמאמין בשלמות העם והארץ. חסרים בכנסת ישראל גשרים פוליטיים. ימין חילוני וציונות דתית (לא בשם, במעשים), בעיקר בימים כאלה. לכן הקול הזה צריך להישמע בחוץ. זו הסיבה שאני יוצא במוצ"ש להפגין בגן הפעמון בירושלים. אני יודע שיש ימין אחראי שיתייצב, שלא ייתן לעסק להתפרק. מבחינתי - שיענוד גם רולקס.

פינה טובה

הפעילות הכי קשה עבור שר בממשלה היא להגיע ללוויה או לניחום אבלים של נפגעי טרור. כמקבל החלטות הרגשתי חובה, ועכשיו כאזרח אני מרגיש מחויבות.

השבוע ביקרתי את הילדים המתוקים של משפחת פלאי. משפחה חרדית בשכונה חרדית, שקרה לה הנורא מכל. בדיוק הציבור שמנהיגיו כעסו עלי פוליטית. חששתי קצת לפני, יש לי ויכוח עם מנהיגי הציבור הזה על חובות השירות והמגזריות.

‎אי אפשר לא להתרשם מהדרך שבה הציבור הזה עושה חסד למשפחה שכולה. גם דברי הסובבים במקום שהופנו אלי היו סביב אחדות ועם ישראל. הלוואי שזה היה השיח שלנו, של נציגי הציבור הזה, גם מחוץ למצוקה.