ביום שישי הפליג כאן פרופ' אביעד הכהן בשבחי נאומה של נשיאת העליון, אסתר חיות. "נאום שעוד ידובר בו רבות", כתב, ועוד הוסיף: "נאום חייה".
אני חולק עליו. ובאופן פרדוקסלי – אני חושב שגם פרופ' הכהן חולק על דבריו שלו. גם הכהן הודה שהנאום לא התייחס באופן ענייני לאף אחת מטענות העומק ההיסטוריות כלפי מערכת המשפט העומדות ביסוד הרפורמות המוצעות. יתרה מכך, גם הכהן מודה שהנאום "לא ממש ישכנע את שר המשפטים ותומכיו. אולי להפך: הם עשויים להגביר את עוצמת האש". במילים אחרות: נאום שאינו נוגע באופן מעמיק למהות הפולמוס, ונטול כל יומרה כנה לשכנע יריבים או מתלבטים בעמדת "המערכת".
עם מה נותרנו? עם מילים חזקות, בוטות, קשות – בעלות פוטניאל להתסיס ולהסלים את המתח; וטענות "חסרות תקדים" – שכבר שמענו ממערכת המשפט בעוצמות כאלה ואחרות בכל פעם שמישהו העיז "להרים יד" על העליונים. ואם נתעלם מתופי הטם-טם המילוליים – נודה, כמו הכהן, שבעצם לא שמענו שום דבר חדש. בדיוק ההפך ממה שצריך לצפות מנאום מכונן, קונסטרוקטיבי, שעושה את הלא יאומן – ומשנה דבר מה במציאות. בכל קנה מידה רטורי, הנאום של חיות היה אנטי-נאום: לא טקסט שנועד לשכנע ולדון – אלא טקסט שנועד להבהיל – ולגייס למלחמה.
מי שכן זרח בנאום תקדימי באמת, כזה שמשקף אתוס מנהיגותי, נחישות פוליטית ובעיקר אמינות – הוא שר המשפטים יריב לוין. הוא זה שערער משהו מעמיק בתפיסות החברתיות; הוא זה שגרם להרבה ישראלים לראות את הדברים אחרת.
ובאחרת הכוונה להבנה המשתררת שמערכת המשפט הישראלית אינה רק "מקצועית" ו"אובייקטיבית", אלא, כמו כל מוקד עוצמה ולמעשה כמו כל ארגון ממסדי – היא פוליטית – ואולי אף מפלגתית.
לפני חיות, היתה זו היועמ"שית גלי בהרב-מיארה שהשילה בפומבי את אדרת ה"מקצועיות". היועצת השקטה, שעד למועד הבחירות נהגו לומר עליה בסביבתה שהיא "שמרנית", "מאפשרת" ו"לא מתערבת" – היתה נוחה להדהים עבור כל גחמותיה של הממשלה שמינתה אותה – וערב חילופי השלטון עברה לחליפה של האיומים, והבהירה בנאום תקיף היכן בדיוק היא עומדת ביחס לשלטון החדש. נזכרה מה זה להיות אקטיביסטית – ושירתה ביודעין במילותיה החריפות את האינטרסים הפוליטיים של האופוזציה החדשה.
העניין הוא שחיות עשתה אותו דבר – רק באקלים הרבה יותר דליק. כשברקע הדברים ראשי האופוזיציה מתארגנים ל"הפגנת ענק" ומטפטים בחוסר אחריות מסרים מתסיסים על מרי אזרחי, סכנת מלחמת אחים, הבערת הרחובות – מאותתת הנשיאה חיות להמונים שהצדק עם יאיר גולן ואהוד ברק. שזה הזמן למלחמה. ולכן צודק יריב לוין כשהוא מתאר את נאומה כמתן הכשר להבערת הרחובות. אי אפשר לשמוע את דבריה – ולא להצטרף לאיזו מיליציה מקומית להגנת הדמוקרטיה.
כך יוצא שהנשיאה חיות – ביחד עם ראשי האופוזיציה – מטמטמים את הציבור. במקום טיעונים – הבהלות. במקום מתווה למו"מ – קריאה לקונפליקט חברתי. התוצאה היא שרבים בציבור שוקעים באימה מאיומי המרי, הכאוס, הדם-יזע-ודעמות שישטפו את הארץ – הרבה יותר מאשר מהרפורמות עצמן, שאת טיבן כבר לא ניתן להעריך באופן מושכל באקלים הדליק שנוצר. זו החרדה מזעם הרחובות הבוערים שמנהלת אותנו עכשיו, ו"נאום חייה" עלול להיות הגפרור המיותר ביותר בתולדות תחנת הדלק. ניצוץ מסוכן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו