אם יש דבר שלא רצוי ללמוד מהתרבות הפוליטית של השמאל המערבי, זה שבימין שלנו אוהבים להגדיר כ"פרוגרסיבי" - זה תרבות הביטול. הכוונה למחיקה, להעלמה ולנידוי של כל מה שמסמן אידיאולוגיה או פרקטיקה שיצאו מהאופנה, או שבחלוף הדורות הוכרו כבלתי לגיטימיות. בבירות אירופה ואמריקה זה מתבטא בהסרה של פסלים ודיוקנאות של גדולי אומה, שהיו להם יד ורגל בעוולות כמו קולוניאליזם או עבדות. בהוליווד זה מתבטא בגניזת סצנות או אפילו סרטים שלמים בכיכובם של שחקנים שהואשמו בתקיפה מינית.
בישראל זה מדגדג בקצות האצבעות. יש קריאות להפסיק לשדר את "מציצים" בימי העצמאות בגלל הסצנה ההיא, או לתהות אם מגיעה ליהודה ברקן הכרה לאומית, לאור סרטי המצלמה הנסתרת שלו. אבל לסילוק מהפנתיאון של נכסי צאן ברזל שכבר נכנסו אליו - עוד לא הגענו. זולת, אולי, "כשאת אומרת לא". אף שלפעמים גם הפזמון הזה מתגנב לפלייליסט של רצועות הנוסטלגיה.
דברים בטלים
איפה זה כן פוגש אותנו? דווקא בפוליטיקה של הימין. אני מתייחס, למשל, להודעתו של שר החינוך החדש, יואב קיש, על ביטול רפורמת מח"ר (מורשת חברה ורוח) שהנהיגה קודמתו, יפעת שאשא ביטון - שהמירה בחינות בגרות בעבודת־חקר רב־תחומית. במקומה, כך דווח, תוצג בקרוב רפורמה חדשה "שתחזיר לבתי הספר ולמקצועות הללו יציבות ורציפות". מה מפריע לקיש? "מקצועות תנ"ך, היסטוריה וציונות יקרים לליבי. היתה הרגשה שהמקצועות האלה משלמים את מחיר החדשנות". עם רגשות קשה להתווכח. אבל מהו העוגן הפילוסופי מאחורי הרפורמה, איזו בעיית עומק חינוכית היא מאבחנת, ואילו כלים פדגוגיים היא מגייסת לפתרונם? לשם כך נצטרך לחכות להצגת התוכנית על ידי מנכ"ל משרד החינוך החדש, תא"ל אסף צלאל. אבל קודם כל: מבטלים.
דבר מה דומה קרה גם לקרעי. בכנס DIGIT באוניברסיטת רייכמן, הוא יותר מרמז על תמיכתו בסגירת - או לפחות "הפרטת" - השידור הציבורי. התאגיד - וגם גלי צה"ל. קרעי, יש לומר, מבסס את עמדתו על עוגן רעיוני מוצק: "התפיסה הכלכלית־ליברלית של הליכוד והימין הכלכלי היא להסיר חסמים, רגולציה וגורמים שפוגעים בשוק החופשי ובתחרות", הסביר, והוסיף: "שחקן אחד שמקבל מיליוני שקלים בשנה מהווה חסם משמעותי לתחרות". זו עמדה מנומקת, שאפשר גם להתווכח איתה - בפרט כשמדובר בשוק התקשורת הישראלי, הקטן יחסית.
אבל דומה שזו לא המוטיבציה היחידה. "כשיש משטור של תוכן - זה לא טוב", אמר השר. "אין מקום בעידן הזה לשידור ציבורי". ומכיוון שמתחת לקביעה הזו מבעבעת הביקורת ארוכת השנים של הימין על הנטייה השמאלית המובהקת של השידור הציבורי בישראל, נשאלת השאלה: האם תוכן אחר, כלומר "משטור" שונה, היה משנה את עמדתו לגבי השידור הציבורי? כך או אחרת, גם כאן הפרקטיקה דומה: קודם כל מבטלים.
גם לשר התרבות החדש, מיקי זוהר, זה קרה. הוא הודיע על כוונתו לפעול לשלילה רטרואקטיבית של תמיכה שקיבל הסרט "שני ילדים ביום", שלטענתו מאשרר את ההשמצות שמפיצים ארגונים אנטי־ישראליים בעולם. אם ישראל מממנת בעצמה את התוכן הזה, הסביר, איך תוכל להאשים ארגוני חרם למיניהם בשקרים ובהפרחת עלילות כזב? אלא שהכסף כבר ניתן, בעקבות החלטה מקצועית של ועדה, וכעת זוהר מבקש לגבותו בחזרה - ולנסח כללים ברורים לגבי תמיכה ציבורית בסרטים שמוציאים את דיבתם של מדינת ישראל ושל חיילי צה"ל. למען ההגינות נציין, שהשר אינו שולל את הפקתם והפצתם של תכנים כאלה בישראל - רק לא בכספם של משלמי המסים.
זה נכון שלכל הצעדים האלה יש הנמקות. עקרונית, הן בהחלט מובנות. זו כנראה גם זכותם של השרים לממש את השקפת עולמם. אבל מאחורי כולם מבעבע אותו המרמור הימני הישן והטוב, על הדומיננטיות של רוח השמאל במערכות מעצבות־התודעה בחברה הישראלית. והכעס, במקרה הזה, הוא יועץ גרוע. כי במקום להרוס שדה פעילות מתפקד ופורח - על כל בעיותיו - מומלץ להרחיב, לפתח ולהשקיע באופק פעילות שיעודד יצירתיות בתחומים שבהם ימנים מרגישים "מקופחים". במילים אחרות: במקום לקצץ משמאל, עדיף להרחיב מימין.
לבנות משהו לפני שהורסים
זה אומר שבמקום לבטל רפורמה פדגוגית - שבסופו של דבר נוגעת בסך הכל לשיטת ההוראה וההערכה - היה כדאי להציג את חיזוק לימודי התנ"ך והעצמת ההיכרות של תלמידי ישראל עם נכסי התרבות היהודית, כיעד חינוכי־לאומי חדש. הרי בעיית העומק לא נובעת מהרפורמה הקודמת, וגם לא נולדה איתה.
וזה אומר שבמקום לסגור את התאגיד, צריך למצוא דרכים יצירתיות למלא אותו בתוכן "לא ממושטר", ולהעמיק את יחסי הזיקה בין יצרני התוכן לקהלים ההולכים ומתמעטים. כי כשיש תוכן שהוא לא רק "איכותי", אלא גם רלוונטי לחייהם ולתרבותם של קהלים רבים - הם מזפזפים בהמוניהם. וזה גם אומר שצריך להמשיך ולהשקיע בקרנות לתמיכה ביצירה מקומית, לאומית, בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. לטפח מוסדות תרבות, בתי ספר, פסטיבלים - דווקא במקומות וב"מגזרים" שהרגישו מנוכרים. כמו בית הספר לאמנות "מעלה". כמו פסטיבל קולנוע דרום בשדרות.
זו הדרך היחידה, לטווח הארוך, לשנות באופן רדיקלי את שדות התרבות, היצירה והחינוך. במקום לייצר תחושה של ניצחון סמלי מול יריב מדומיין, במקום להסתפק בתחושה רגעית של "הכנסנו להם", יש לסלול דרך לכניסה אפקטיבית של קבוצות שמלינות באופן קבוע על "הדרה" - והן, בעצם נוכחותן הקבועה המאסיבית, ישנו מבפנים את התרבות הארגונית, ערכי הליבה ועילת הקיום של שדה הפעילות כולו. תבנו בית יציב, לפני שאתם הורסים צריף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו